ז'אנר: פרוזה, ספרות מקור.
למי מתאים: אוהבי ספרות מקור וסיפורים שמונעי דמויות.
על רגל אחת:
עבורי הספר היה תרפיוטי. לא יודעת אם זה יהיה המצב עבור כולם.
מתוך גב הספר:
"את מפרידה אותי מכן, מחליטה בלעדיי." היא המשיכה להתחמק ממבטו גם כשאמר, "אני מתאמץ ואין לי כוח יותר."
הוא השתתק ועיסה את רקותיו. "אין לי כוח," חזר ואמר.
ה"אין לי כוח" הזה גרם לה להסתכל עליו. "אני לא עשיתי שום דבר בכוונה," אמרה בלחישה, "אתה תהיה בלידה, אני בטוחה, הם הרי אמרו שיש שיפור מסוים…"
"אז אמרו," רשף לעברה, "כבר הייתי אמור להיות בניתוח, ולא. דחו. מה אני יודע על לוחות הזמנים של החרא הזה?"
הוא הצביע על הבטן שלו, והיא בלי לחשוב הניחה יד על שלה.
אסף וזהרה הם זוג צעיר, הורים למעיין הקטנה. כשמתברר שאסף חולה בסרטן, זהרה – חמושה באופטימיות ובאהבה – לא יכולה לראות אלא אפשרות אחת: שהוא ינצח. גם שרון, סטודנט לרפואה שלא מוצא את עצמו, מתקשה להאמין שחברו הטוב, אסף, חולה שוב אחרי שכבר חלה פעם אחת, כשהיו נערים. ככל שחולף הזמן וחייו של אסף הולכים ואוזלים, שרון לומד לומר לעצמו את האמת בעוד זהרה שועטת במרץ בחיפוש אחר נס, מבלי לדעת דבר אחד: איך נפרדים.
בכוכב כפול, ספר הביכורים שלה, מציגה מיקה שיינוק־קרטן התמודדות עם אובדן מתקרב לצד ניסיון למנוע את העתיד לבוא. ברגישות ובתבונה היא משרטטת את הדילמה שוברת הלב שעימה מתמודדים כמעט כולם במוקדם או במאוחר, בין חוסר האונים והצורך בשליטה, בין קבלה כואבת להכחשה והחמצה.
הוצאת: שתיים
ומה אני חשבתי עליו:
אני לא יודעת מה דחף אותי להעז ולבקש את הספר הזה לסקירה. מאיפה היה לי האומץ הזה להתמודד עם ספר שידעתי שישבור לי את הלב, כי הוא מבטיח כאב כבר מהתקציר. אבל זה כאב מוכר, לפחות עבורי. אובדן הרי מתרחש למי שנשארו, ואני מודה שמאוד הסתקרנתי לראות איך הוא מועבר בספר הזה.
"כוכב כפול" מסופר בשלושה קולות; שרון, החבר הכי טוב, סטודנט שנה ד' לרפואה, "המוצלח", אסף, שעבר סרטן בצעירותו והיום בנה חיים ומשפחה וזהרה, אשתו של אסף. הספר סובב סביב הגילוי וההתמודדות עם הסרטן החדש של אסף ואיך הוא משפיע על כל אחד מהם.
אני לא חושבת שעד כה התקשיתי אי פעם לכתוב סקירה. מילים באות לי בקלות, אני יודעת לדבר את הרגשות שלי ויודעת לשים את האצבע על הדבר הזה בטקסט שהרעיד לי כל תא בגוף. זו אחד הסיבות שאני עובדת עם מילים וטקסטים. אבל הספר הזה השאיר אותי חסרת מילים.
סיכוי מאוד טוב שזה פשוט כי הוא מתקשר לי לחוויה האישית שלי סביב ליווי סרטן. לאורך הקריאה צפו ועלו לי זיכרונות ורגעים מהטיפולים של אבא שלי. שיינוק-קרטן הצליחה לבקבק את תחושת חוסר האונים, את הרצון לברוח, בצורה כל כך פשוטה ומזוקקת שהשאירה אותי מהופנטת וכואבת.
הרגשתי שכל אחד מקולות בספר מנסה להיצמד לשלב אבל אחד. אסף כועס, שרון מתמקח וזהרה מכחישה. אם היא תעצום עיניים מספיק חזק, אם היא רק תעסיק את עצמה – אולי זה יעלם. אסף נאחז בכעס ובזעם שלו ככוח מניע, שרון מחפש איזה עסקאות יוכל לעשות עם היקום כדי להרחיק את המציאות מסף דלתו.
הם אנושיים, הם חיים ונושמים. היופי האמיתי הוא בעובדה שלא היה צורך בבניית דמויות גרנדיוזית או באלפי עמודים – הכל תמציתי, מילים מדויקות שמתארות רגש אחד קטן ופשוט. סיטואציות קטנות שמציירות תמונה – שיוצרת רגש – שמדברת עם הקורא בגובה העיניים.
ולמעשה, אם נהיה לגמרי כנים – זו פשוט קנאה. חד וחלק ופשוט. גם אני רוצה להגיע ליום ולרגע הזה שמשהו שכתבתי יהדהד למישהו בצורה שהספר הזה הדהד לי.
השאר תגובה