ז'אנר: פנטזיה אפית.
למי מתאים: חובבי פנטזיה עם אווירה, סיפורי אגדה ותרבות סלאבית.

על רגל אחת:

ריטל של לא-ברור-מה עם תחושה של סיפור אגדה על פולקלור לא מוכר.

מתוך גב הספר:

יצירת המופת עטורת הפרסים מגיעה בעברית בשנה לאחר צאתה באנגלית. 

אגניישקה תמיד ידעה שהדרקון, המכשף שמגן על העמק בו שוכן הכפר השליו שלה, ייקח את קאשה, חברתה הטובה. הדרקון לוקח נערה בת שבע עשרה מהעמק כל עשר שנים, וקאשה היא היפה ביותר, המוכשרת ביותר, האמיצה ביותר.

אבל כשהדרקון מגיע לטקס הבחירה, הוא לא בוחר בקאשה. הוא בוחר באגניישקה.

"עקורה" הוא סיפור על שורשים ויער, על מסורת עממית לעומת ידע כתוב, על מה שנמצא מאחורי האופל של היער האפל. זה סיפורה של גיבורה נהדרת, שמגלה שיש בעצמה יותר מכפי שחשבה.

"עקורה" זכה בפרס לוקוס לספר הפנטסיה הטוב של השנה, בפרס נביולה לספר הטוב של השנה, בפרס הפנטסיה הבריטית לספר הטוב של השנה, ופרס הספרות המיתופואטית. הוא היה מועמד לפרס הוגו ולפרס הפנטסיה העולמית.

הוצאת: נובה
תרגום: יעל אכמון

ומה אני חשבתי עליו:

בתור חובבת פנטזיה, סיפורי אגדה, פרוזה איכותית וסיפורים קסומים – זה די מפתיע שלקח לי כל-כך הרבה זמן להגיע לקרוא את עקורה.

כמובן שיש מליון תירוצים; האורך שלו, העיתוי, מה אם הוא כבד ביותר מהמשקל הפיזי שלו?

אבל אם להיות אמיתית – יש לי נטיה לפחד קצת לפתוח ספרים שיש עליהם הייפ כלשהו. כשדבר לא ידוע, הוא יכול להישאר הפוטנציאל שלו – אדיר, קסום, שובה לב. אבל ברגע שפוגשים בו? קשה לעמוד בציפיות.

אגניישקה בת ה-17 מתגוררת בעיירה כפרית בפולניה על גבול היער, תחת אחריותו של הדרקון, קוסם עתיק יומין שמושל על אזור העמק. אחת לעשור הוא בחור לו נערה והיא עוברת לגור איתו במגדל. אגניישקה בגיל המתאים, אבל היא לא באמת דואגת, כי ברור שהוא יבחר בחברתה הטובה, קאשה, שהיא טובה בהכל ומוצלחת בהכל. אבל הדרקון בוחר בה, ואגניישקה מקבלת צוהר לעולם של קסם ופוליטיקה, ונאלצת להבין ולהתמודד עם האויב חסר הרחמים של העמק, הלא הוא היער.

זה היה מסע מוזר. הגרסה העברית של הספר עברה העמדה מחדש, שבמקום לתקן את הבעיות הקיימות, רק יצרה בעיות חדשות בדמות טעויות הגהה שגרמו למוח שלי לגרד. למרות כל זאת, הרגשתי חרדת נטישה אמיתית מאוד בכל פעם שהייתי צריכה לסגור את הספר.

מהרגע שפתחתי אותו, זה היה כמו כישוף. הכתיבה לירית, שוזרת בתוכה קצת מבניית העולם וקצת מהקסם שלו והרבה מהדמויות. זה סיפור על נאמנות, על שורשים, על מה הופך בית לבית ומשפחה למשפחה, ויש לו ריח של הרים מושלגים. אל תשאלו אותי איך אני יודעת, זה פשוט ככה.

בערך ממחצית הספר שום דבר לא הפתיע אותי, ולמרות זאת עדיין לא הצלחתי להוריד אותו מהידיים. אז אני קצת אמביוולנטית – כי זה ספר טוב. זה ספר מצוין. אבל הוא גם היה יכול יותר. 

אגניישקה עובדת כדמות, אבל חסר לה הדבר הקטן הזה שיחבר בין ההתפתחות שלה לעובדה שנוביק טרחה לספר בפירוט רב ובלי הפסקה על כל שלל הכתמים והבלגן שהיא אוספת אחריה. הדרקון קיים חצי כתפאורה וחצי כדמות, הם מתרחשים אחד ליד השני, קורים אחד לשני, ולא באמת מפתחים מערכת יחסים כלשהי.

והיער.

הוא העתיק את נשמתי – האויב הזה. אבל הוא הוסבר. הוא נפתר. ונשארתי עם טעם חמוץ בפה. לא כי הפתרון לא טוב, או לא יפה, או לא עושה נעים בלב, פשוט כי כל הספר הזה הוא קסם, והסוף שלו קצת פחות קסום.