ז'אנר: מותחן.
למי מתאים: חובבי ספרי מתח ובלשות קלסיים כמו אגתה כריסטי וסר ארתור קונן דויל.

על רגל אחת:

אולי אני כן אוהבת ספרי מתח? והאם רק אצלי החצי השני של הספר קצר יותר מהראשון?

מתוך גב הספר:

"כולם במשפחה שלי הרגו מישהו. כמה מאיתנו, המצטיינים במיוחד, הרגו יותר מאחד. אני לא מנסה להיות דרמטי, אבל זאת האמת."

ארנסט קנינגהם כותב מדריכים לאנשים שרוצים לכתוב ספרי מתח. הוא מומחה לז'אנר, ולכן, כשמתגלה גופה באתר הסקי שבו מתקיים האיחוד המשפחתי של משפחת קנינגהם, וכשכל בני המשפחה נתקעים באתר בגלל סערה, הוא מבין מייד שלפניו תעלומת רצח קלאסית. תעלומת רצח שמישהו צריך לפתור, ורצוי על פי כל הכללים של הז'אנר. אם להודות על האמת, ארנסט לא ממש רצה להשתתף באיחוד המשפחתי הזה מלכתחילה. המצב עם המשפחה שלו קצת… מתוח. הוא כבר יסביר למה. לא שהם משפחה של פסיכופתים, חלקם אפילו אנשים טובים, אבל כל אחד מהם הרג מישהו. ויש גם עוד עניין קטן, של רוצח סדרתי שידוע בכינוי 'הלשון השחורה', שמעורב בכל הפרשה, וישנם 267 אלף דולר במזומן. הוא עוד יגיע לזה. כולם במשפחה הזאת הרגו מישהו, אבל מי מהם הוא גם רוצח?

כולם במשפחה שלי הרגו מישהו הוא מותחן מקורי, מבריק ומצחיק לאוהבי ספרות הבלש הקלאסית. הספר תורגם לעשרים שפות ונכנס לרבי־המכר ולרשימות "ספרי השנה" מייד עם יציאתו לאור. זכויות ההסרטה נמכרו ל־HBO. זהו ספרו הראשון של בנג'מין סטיבנסון המתורגם לעברית.

הוצאת: כתר
תרגום: דנה אלעזר-הלוי

ומה אני חשבתי עליו:

אני מצהירה פעם אחר פעם שמתח זה לא הז'אנר שלי, ולאט לאט אני מתחילה לחשוב שאולי זה לא כל-כך נכון. אני אוהבת להגדיר את עצמי בתור קוראת אומניבורית – אני מסוגלת לקרוא הכל. בעצם, כמעט הכל. והאמת היא, שלמרות שרוב ספרי המתח התבניתיים מתישים אותי, אני דווקא כן חובבת תעלומות רצח ובלשות. כנראה שהן פשוט צריכות מסגור קצת יותר מפונפן בשבילי.

ארנסט קנינגהם נודה מהמשפחה שלו בגלל סיבות. אחרי שלוש שנים שבהן המשפחה שלו הגלתה אותו מתוכה, הוא מגיע לחופשה משפחתית שנועדה לקרב לבבות ולאחד את כל בני המשפחה מחדש. הדברים מסתבכים כשמתגלה גופה עלומה באתר הסקי בו המשפחה נופשת, וארנסט, בתור מי שכותב מדריכים לכתיבת ספרי מתח למחייתו, לוקח על עצמו את פיצוח התעלומה.

אתחיל מלדבר על מבנה הספר. הוא מחולק לפי כל אחד מבני משפחת קנינגהם ושופך אור על ההצהרה של הכותרת – כולם במשפחה שלי הרגו מישהו. ארנסט שובר את הקיר הרביעי פעם אחר פעם ומנהל שיח עם הקוראים, ואם יש משהו ששובה אותי מהרגע הראשון אלו הדברים האלה. התייחסות חכמה, קלילה ומאוד מודעת.

כבר בפרולוג ארנסט מבטיח מיתות אינספור, ואני הגדלתי וסימנתי לעצמי את העמודים (זה המקום להרים לצוות ההפקה הישראלי של הספר – התרגום והעימוד, כי אלו דברים מאוד חשובים לסיפור שלי באופן אישי הפכו את החוויה למעורבת ומהנה). למרות זאת לא מדובר באמת בספוילרים, הרי הוא הבטיח לנו שכולם במשפחה שלו הרגו מישהו. הוא פשוט מקיים.

ארנסט טוען שהוא מספר אמין – אני טוענת שזה טריק של אחיזת עיניים כמו שעושים בתרגילי קלפים. הוא מנער מעליו אחריות. אבל זה עובד. הוא מניע את הסיפור דרך הדיאלוגים בתוך הספר ודרך הקריאות מחוץ לקיר הרביעי (שלכמה מהן התחברתי באופן אישי, סביב הערות עריכה וזריקת ספרים על קירות).

התעלומה עצמה טובה ומעניינת. יש הומאז' מאוד ברור לספרות בלשית קלסית – לאגתה כריסטי ולכתבי שרלוק הולמס. יש מקבץ חשודים מיידי, אתר נידח והמון תפניות וסיבוכים קטנטנים. אף אחד לא חף מפשע בסיפורים האלו – אף דמות היא לא טובה מיסודה. כולם אפורים, כולם אנושיים, ועם זאת גם מדומיינים לחלוטין.

זו משפחה שלמה שבה כולם נטלו חיים בצורה זו או אחרת – אבל מי הרוצח?

ארנסט נותן לקורא את כל התשובות על מגש של כסף, גם במהלך הקריאה, ואז עושה תרגיל כריסטי ומשנה את החוקים. אבל לא באמת, כי שוב, זו אחיזת עיניים. האם אתם יכולים לעקוב אחרי המטבע מתחת לכוסות?