ז'אנר: פרוזה, ספרות מקור.
למי מתאים: אוהבי ספרות מקור.

על רגל אחת:

כתום זה השחור החדש בניחוח קינמון.

מתוך גב הספר:

חמש־עשרה שנה, לא כולל שליש על התנהגות טובה. אני לא אוכל לבלות את כולן על סף הדלת של התא.
נשפתי. האוויר השתחרר מהגרון רועד וקטוע.
נכנסתי פנימה.
בסיוטים הכי גרועים שלה לא חלמה שירה ביטון, רעיה, אמא לשלושה, קונדיטורית ואישה רגילה לגמרי ממודיעין, שתמצא עצמה בכלא. אבל לשם בדיוק הגיעה, כי שירה לקחה חיים, ועכשיו עליה לשאת בתוצאות.
ביקום המקביל שאליו נקלעה, נאלצת שירה להתמודד עם אבל ואשמה איומים, לצד זעם מכלה; להבין איך לחיות עם הניתוק מכל היקר לה וללא חירותה וללמוד את הדינמיקה החברתית המורכבת עם שאר הנשים בכלא – אסירות וסוהרות כאחת.
לעומתה, אייל, בעלה, שנותר בחוץ עם שתי ילדות קטנות, נאלץ להתמודד לבד עם הכול – מסירוק כינים ועד החובות הכבדים שצברו במהלך המשפט. אבל כשסכנה גדולה מאיימת עליו ועל בנותיהם, אז הוא נדחק לפינה באמת.
שירה מבינה שהסיכוי היחיד שלה להגן על משפחתה תלוי בנכונותה להיישיר מבט אל העבר הלא פשוט שלה, ושניהם, שירה ואייל, לומדים שכדי להמשיך קדימה, עליהם להיעזר בכוחה של הקהילה, בלתי צפויה ככל שתהיה.  

בחנינה, מכניסה אותנו מאיה וקסלר אל עולם רגשי ופיזי נדיר בעוצמתו ומפגישה אותנו עם דמויות שלא ישכחו במהרה.
בכתיבתה המאופקת והבנתה העמוקה את נפש האדם, מציעה וקסלר מבט מורכב על טראומה והחלמה ומגלה לדמויותיה וקוראיה גם יחד, כי דווקא במקומות החשוכים ביותר מנצנצים אורות של תקווה, אם רק נשכיל לראות אותם.מאיה וקסלר נולדה במוסקבה, גדלה ברחובות, גרה בירושלים עם בן זוג ושלושה ילדים. מנהלת את ועד הבית בבניין מעורב בסגנון דו־קיום ירושלמי. אנימטורית זוכת פרסים שהציגה בפסטיבלים בינלאומיים. לא הייתה בכלא, אבל באמת אוהבת עוגות.               
חנינה, שזכה בתמיכת קרן רבינוביץ, הוא ספרה הראשון.

הוצאת: כנרת זמורה דביר

ומה אני חשבתי עליו:

כבר אמרתי ואומר שוב – האתגר השנתי שלי הפך ליוזמה מחתרתית לגרום לי לקרוא ספרים מסוימים סוף כל סוף כדי שהאנשים החשובים בחיי יוכלו לשמוע אותי מברברת איתם עליהם. כי הם כבר קראו אותם.

הקורבן של מרץ היה חנינה. אני חייבת להודות שבהתחלה דאגתי, כי מדובר בספר עב כרס ומרץ הסתמן כחודש שלא ברא השטן בעומס שלו. נכניס לבלילה גם את בעיות ההתחייבות הקלות שיש לי כשמדובר בלהתחיל לדברים ואז בלסיים אותם, ובאמת שהיו רגעים שחשבתי שזה פשוט לא יקרה, והנה אני שוב לא עומדת ביעדים של עצמי.

מה אני אגיד לכם – הספר הזה שואב. גם כשהנחתי אותו בצד כי כעסתי על שירה, ואז כעסתי על אייל, הוא עדיין רדף אותי במחשבות. את 150 העמודים האחרונים פרסתי לי על פני יממה, ובה פתחתי את הספר באוטובוס, הלכתי איתו ברחוב רק בשביל לגלות שהקדמתי, להתיישב איתו על ספסל בגינה (מה שהביא לשאלות של הסבים הנחמדים שם אם הספר טוב. התשובה הייתה כן), ואז בחזור לשוב וללכת איתו ברחוב, באוטובוס, ואז להיאלץ להניח אותו בצד כי הייתי צריכה להיות אדם אחראי ובוגר ועובד, אבל ברגע שהחצי שלי הלך לישון חזרתי ל-50 העמודים האחרונים שלי, והרי אני כאן לפניכם.

"חנינה" מסופר בשני קווי עלילה מקבילים ועוקבים אחרי שירה ואייל, זוג נשוי. שירה נכנסה לכלא בנסיבות שיתבהרו לאורך הקריאה, ואייל נשאר בבית לטפל בשתי הבנות הנותרות ולפרנס, ובגדול לטבוע בחיים. שירה מנסה להסתגל לחיים בכלא, מרוחקת מכל דבר שהיא מכירה ויודעת, בחברת נשים שבחוץ כנראה שלא הייתה בחיכוך איתם. היא לומדת לנווט את עצמה, בזמן שאייל לומד לתפקד כהורה יחידני, כשמעליהם צל בדמות הבן הקטן שהם שכלו.

זה מסע מעניין. בעוד ששירה לומדת איפוק מה הוא וללמוד איך מתמודדים עם פייט רספונס קבוע שנטמע בה מטראומות עבר, אייל עובר את המסע ההפוך ולומד לכעוס באמת ובתמים במקום לברוח.

מאחר וזה ספר, ברור שהתהליכים האלה קרו בצורה חלקה ופשוטה ובלי יותר מדי מהמורות באמצע. שירה אמנם בהתחלה קצת מתנגדת לכל הממבו-ג'מבו טיפולי הזה, אבל במהרה היא נכנעת אליו ומאמצת את יערה המטפלת בכלא בזרועות כמעט פתוחות. המסע של אייל היה לי מעט יותר אמין. הוא ניצב עם הגב לקיר, ואם לא ינשך חזרה הוא פשוט לא ישאר יותר.

המחקר שווקסלר עשתה עבור כתיבת הספר הזה מאוד ניכר. יש קולות מאוד מובהקים ומובדלים בין שירה לאייל, החל מבחירת ניסוחים ומילים וכלה בצורה שהם חושבים ומפענחים דברים. אייל מדבר וחושב בי' בגוף ראשון זמן עתיד ומשתמש בה' הידיעה בתחילת הביטוי ולרוב היא בודדת ויחידה. הוא משתמש ב מושג "אופסייד" לא מעט, וזה מקסים, אם כי זה בערך הדבר היחיד שנשאר מהאפיון שלו בתור חובב כדורגל. שירה חושבת בעשייה, בריחות, בסוגי בצקים, ואני די בטוחה שהספר הזה שכנע אותי סוף כל סוף להכין את הפנקייק שאני מאיימת כבר חצי שנה אני אכין.

עם כל התשבוחות האלה, מה בכל זאת היה פחות?

ובכן, הנושאים בספר לא קלים. מדובר במשפחה שכולה שעוברת טלטלה אחר טלטלה. יש פה עודף מצוקות מכל הגוונים והסוגים שיש לחברה הישראלית להציע. הספר מתעסק באדם הקטן, הפרטי והמוחלש. זה הופך את הקריאה בספר לקשה וכזאת שמעלה דמעות לא פעם. זה לא ספר לברוח איתו למחוזות רחוקים, זה ספר שמכאיב בבטן.

והוא ארוך. ויחד עם כל האורך הזה עדיין יש לי לא מעט שאלות ודברים שאני מאמינה שלא הועמקו מספיק, ובאופן אישי, ובגלל שאני בלתי, מצאתי כמה אי דיוקים קטנטנים ומאוד טרחנים מצידי, שכנראה התפספסו בעריכה.

מעבר לכך אני חושבת שהייתה לי בעיה עם המסרים. בסך-הכל הספר מנהל דיון, אבל הרגשתי שאני מבינה לאן הרוח נושבת והתעורר בי כעס קטן סביב נושא גלגול האחריות הלאה. החיים מורכבים מבחירות. כמובן שהנסיבות בהן גדלנו וחונכנו נכנסו למשוואה, אבל מדובר בסופו של דבר בבחירות. באופן אישי, היה לי מאוד קשה לתעל את החמלה שווקסלר כנראה ניסתה להעביר עבור כמה דמויות דרך העיניים של שירה.

שורה תחתונה אמיתית?

אני ממליצה. וקסלר כותבת קולח, אמין וטוב. מדובר בספר ביכורים מאוד מוצלח, ואני צופה טובות מהבאים שלה.