ז'אנר: מד"ב רך על גבול הפנטסטי, רומנטי, להט"ב.
למי מתאים: אוהבי רומני מכתבים וכתיבה "יפה".

על רגל אחת:

תרגיל כתיבה שהפך לספר.

מתוך גב הספר:

(בתרגום ממש לא רשמי שלי)

בחורבות עולם גוסס, מוצאת רד מכתב עם הכיתוב "יש לשרוף לפני קריאה".

כך מתחילה התכתבות בין שתי סוכנות יריבות במלחמה שנמתחת על גבולות הזמן והמרחב.

רד שייכת ל"סוכנות", שמאמינה בעתיד טכנולוגי אוטופי. כחולה שייכת ל"גן", מוח כוורת הטמון בכל הטבעי והצומח. העבר שלהן עקוב מדם והעתיד לא יכול להיות יותר שונה זה מזה. אין להן דבר במשותף – חוץ מהיותן הטובות ביותר ושהן בודדות.

מה שמתחיל מעקיצת יריבות הופך למשחק מסוכן, שבו גם רד וגם בלו נחושות לנצח. כי לנצח זה מה שעושים במלחמה, לא?

שיתוף פעולה אדיר בין שני סופרים עטורי שבחים שחולש על כל הזמן והמרחב.

הוצאת: Saga Press

ומה אני חשבתי עליו:

הספר הזה כתוב בצורה כל-כך יפה שזו כבר אומנות. הבעיה שזה קצת בא על חשבון דברים אחרים.

הוא לא רע… הוא פשוט קצת פחות ממה שציפיתי. אני לא חושבת שהסיפור עובר מספיק בעומק שלו בפחות מ-200 העמודים שהוא כתוב עליהם.

זה רומן מכתבים על רקע מלחמה שאין לקורא ולו קמצוץ של מידע עליה, פרט לכך ששתי סוכנויות פועלות במישורי זמן, מרחב ויקומים מקבילים בכדי לטרפד אחת את המאמצים של השניה.

קיוויתי שתוך כדי המכתבים שלהם אכיר יותר את העולם וההיסטוריה, אבל זה על קצה המזלג עד לא קיים. גם לא כל-כך פשוט להבדיל בין הקולות השונים, מאחר והן שתיהן כותבות באותו טון.

הן מתאהבות אחת בשניה ללא כל אזהרה או הכנה, בפתאומיות שגרמה לי לתהות לרגע אם פספסתי כמה מכתבים באמצע. הייתי שמחה לו היו נותנים קצת יותר עומק ליריבות ביניהן, ולמקומות בהם הן כן מוצאות אחת את השניה. זה היה מאוד חסר.

לפני כל מכתב יש הקדמה קטנטנה שממקמת את הדמות שמקבלת את המכתב בזמן ובמרחב ואמורה קצת לקשר את הטיימליין שלהן. המכתבים מועברים בדרכים מקוריות שמאוד נחמד לקרוא, ואני בטוחה שהסופרים נהנו להמציא אותן.

רק לקראת הסוף יש איזשהי מעגליות מסויימת שמסבירה למה דווקא הן, ולמה דווקא עכשיו, אבל שלא כמו בסיפור רומנטי אחר שסובב סביב מסע בזמן (אשתו של הנוסע בזמן), פה ההצגה הזאת מגיעה רק בסוף-בסוף-בסוף, ואם היא נרמזת לפנים, זה לא עובר. כן, יש אזכורים של הצבע הסגול שאמור לתת רמז, או משפט שזרקה אחת הדמויות באחד המכתבים, אבל זה כל-כך קטן ולא משמעותי שאני לא יכולה להחשיב את זה בכלל.

ובגלל שלא הכרנו את כל אחת מהדמויות ואת עולמה הפנימי, הרי שגם לא היינו מספיק מושקעים בהן בשביל לחוש את החרדה ותחושת חוסר האונים שהמציאות סביבן סוגרת עליהן.

אז כן, זה קצת מפוספס.

אבל זה כתוב יפה.