ז'אנר: רומן רומנטי, ספרות נשים.
למי מתאים: ניקוי ראש, ספרים על ספרים ורומנטיקה להמונים.

על רגל אחת:

יש מצב שאני אוהבת את אמילי הנרי. 

מתוך גב הספר:

(בתרגום ממש לא רשמי שלי)

קיץ אחד, שני יריבים.

תפנית בעלילה שהם לא ציפו לה…

ספרים הם החיים של נורה סטפנס – היא קראה את כולם ויודעת שהיא לא מתאימה לתפקיד הגיבורה. לא הקשוחה ולא החולמנית העדינה, ובוודאות שלא המתוקה. למעשה, האנשים היחידים שרואים בנורה גיבורה הם הלקוחות שלה, עבורם היא משיגה עסקאות מתוקות תור סוכנת ספרותית לא מתפשרת, וכמובן, אחותה הקטנה, ליבי.

וליבי היא בדיוק הסיבה שנורה מסכימה לנסוע לסאנשיין פולס בצפון קרוליינה למשך כל חודש אוגוסט, אחרי שזו התחננה שיסעו לחופשה משותפת ליעד שאמור להיות קסום ולהזניק את קסם השינוי של "עיירה קטנה" בנורה, כדי שגם היא תוכל להפוך להיות הגיבורה בסיפור של עצמה.

אבל במקום פיקניקים בשדות פתוחים, התקלויות רנדומליות ברופא הצעיר והחתיך או אולי בברמן של העיירה, נורה מוצאת את עצמה נתקלת שוב ושוב דווקא בצ'ארלי לאסטרה – עורך ספרים מלנכולי מניו-יורק. וזו הייתה יכולה להיות פגישה חלומית משמים, אלמלא העובדה שהם כבר נפגשו בעבר, וזה מעולם לא היה חלומי.

אם נורה היא לא הגיבורה, צ'ארלי יודע שהוא לא הגיבור בעצמו, ובכל זאת הם ממשיכים להיתקל אחד בשני שוב ושוב – בסדרה של צירופי מקרים ששום עורך מושחז לא היה קונה או מאפשר – והם נאלצים להבין שהחיבור ביניהם יכול בקלות למוטט את הסיפור שהם בנו סביב עצמם.

הוצאת: Berkley
יצא גם בעברית בהוצאת: מודן
תרגום: אינגה מיכאלי

ומה אני חשבתי עליו:

מול כל איחולי השנה החדשה שקיבלתי והרעפתי על האנשים סביבי, פתאום נפלה עלי ההבנה שהדבר שאני הכי רוצה לאחל לעצמי ולאהובים שלי הוא זה – מי יתן ותמיד תקראו ספרים שיגרמו לכם להישאר ערים עד השעות הקטנות של הלילה תוך מלחמה פנימית בין הצורך לקרוא עוד משפט, דף או פרק, לבין העיניים השורפות והדומעות.

אני במין תקופה כזאת שיש המון דברים שאני רוצה לקרוא, אבל כנראה שה-RAM במוח שלי לא מאפשר לי לצרוך הכל, אז אני מסתפקת באתנחתאות, כמו לעלות באמצע צלילה ארוכה לקחת אוויר, כדי שאני אוכל לחזור עם כוחות מחודשים לתוך הקריאה מחדש.

האתנחתאות האלה הן ספרים קלילים שמנקים את הראש ועושים נעים בלב, וגם פה יש טובים יותר ויש טובים פחות. ויש כאלה בתוך הז'אנר האלה שנכנסים ללב והופכים להיות קצת יותר ממה שהם אמורים להיות.

אז "אוהבי ספרים" עוקב אחרי נורה סטפנס, כרישה בדמות סוכנת ספרים שאין לה זמן להסחות דעת כמו מערכות יחסים או רגשות, כי הלקוחות שלה ואחותה הקטנה וההריונית צריכים את כולה.

אותה אחות (ליבי), בהריונה השלישי, נראית עייפה ומותשת ומדליקה את כל הנורות האדומות של נורה, ולכן היא מסכימה לנסוע איתה לחופשה באורך חודש בעיירה נידחת בצפון קרוליינה, שבאופן מקרי או לא, מהווה גם את הסביבה שבה מתרחשת עלילת אחת הספרים האהובים על ליבי מאת הלקוחה האהובה ביותר של נורה.

רק ששם נורה פוגשת את האדם האחרון שהיא חשבה שתפגוש שם, במיוחד לאור העובדה שהוא הבהיר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שהוא לא אוהב את הרעיון של סאנשיין פולס, אי שם מזמן כשנורה הציעה לו לערוך את הספר.

במקביל, נורה מרגישה את אחותה מתרחקת ממנה והיא מפחדת לאבד אותה, והחופשה הזאת מרגישה כמו ההזדמנות לזכות בה מחדש ולקבל את הקשר שלהן שוב.

נורה הזכירה לי את עצמי, והרבה זמן לא נתקלתי בדמות ראשית שאמרתי לעצמי "היי היא כמוני", או שהצלחתי להזדהות עם הכאב שלה כמו שהזדהיתי עם הכאב של נורה.

יש המון הדהודים ודמיון בין הדמויות של אמילי הנרי ב"רומן קיץ" והן ב"אוהבי ספרים" ואני חושבת שאני מצליחה לזהות איזו חתימה של הסופרת, אבל אני אדע בוודאות רק אחרי שאני אקרא עוד ספר אחד שלה לפחות.

אמנם לקח לי כמעט את כל הספר עד שירד לי האסימון, אבל מסתבר שהספר הזה מתרחש באותו יקום של "רומן קיץ", וההוכחה לכך היא האזכור של ג'נוארי אנדרוז בתור סופרת, הלא היא הגיבורה של "רומן קיץ".

למרות שהדמויות פה לא שבורות ברמה של "רומן קיץ", אני חושבת שאני מעדיפה את הספר הזה. הוא קצת בוגר יותר, קצת פחות קרינג'י, וגם הפתרונות והתובנות בו הם משהו שאני יכולה להתחבר אליו ולהאמין אליו קצת יותר.

אני חושבת שאני מתאהבת באמילי הנרי. משהו בספרים שלה כנראה פשוט נכון לי.