על מה אני מדברת כשאני מדברת על פרוזה? מה זו בכלל פרוזה ולמה היא כל-כך חשובה לדעתי?
אני אתחיל מהסוף – למילים יש כוח. שפה היא ראי תרבות. היא הדרך בה אנחנו מתקשרים. לבחירת מילים יש משמעות ואל לנו לזלזל בה. מילים הן ה-כלי שלנו. גם ככותבים וגם כקוראים.
ההוכחה לכך היא שאנחנו לא פעם שופטים אנשים על סמך המילים שהם משתמשים בהן או מורגלים אליהן. בלי לשים לב אפילו. והוכחה נוספת לכוח השפה היא המאבק המתחולל על שפה א-מיגדרית (ספוילר – עברית מגדרית. מאוד. יש לנו מינים לחפצים דוממים).
אז על אחת כמה וכמה, כאשר נעסוק בספרות – נעסוק בפרוזה.

לשם הבהרה- אני לא מדברת על ז'אנר הפרוזה (או הסיפורת, אם בעברית עסקינן), אלא בפרוזה עצמה שהיא סגנון הכתיבה, בניית המשפט ובחירת המילים. 
לרוב, כששומעים מישהו מדבר על "פרוזה" מניחים שהוא מתכוון לכל התיאורים המפונפנים והמטאפורות הגרנדיוזיות. ובכן, זה רק סוג אחד. הסוג ה"פרחוני" (זה תרגום שרירותי מאנגלית. אני לא בטוחה אם יש שם להגדרה הזו בעברית). למעשה, פרוזה היא הכל.
אז כשאני מתלוננת על פרוזה לא טובה בספר – למה אני מתכוונת? למה כל-כך חשוב לי שכל המילים יהיו במקום?
שפה היא דרך התקשורת שלנו. מה שאומר שלמיקום של מילים במשפט יש תפקיד, כי ביחד יש להן משמעות שמתרגמת לדברים שאנחנו מבינים. מעבר לכך, מילים מעבירות תחושות.
לא מזמן דיברנו כאן על טריגרים. ובכן, מילים יכולות ליצור טריגרים – הן מזכירות לנו ועוטפות אותנו בחוויה. יש מילים עם משקל חיובי ויש עם משקל שלילי. כמו למשל הויכוח האם נכון להגיד על משהו שהוא "נורא יפה". הרי נורא היא מילה עם משקל שלילי, בעוד שיפה היא מילה חיובית. איך קרה שאנחנו מתארים משהו בכזאת ניגודיות? ואיפה אפשר לעשות את זה כדי שיהיה את האימפקט שנרצה? 
זאת החוכמה של שימוש נכון בפרוזה.

מילים מציירות תמונה. לא פעם יש לי ויכוח עם חברה על שימוש במילים מסוימות. יש כמה שאנחנו מתלהבות מהן ביחד ויש כמה שאנחנו נעמדות בשני צידי המתרס ורבות על זכות הקיום שלהן.
למשל, תיארתי דמות שלי כרכיכה. היא הצטמררה. אני הגנתי בחירוף נפש על התיאור כי הוא הרגיש לי ציורי ומתאים בדיוק, והיא טענה שהוא "הולך עליה" ומעלה תחושת גועל. היא גם צעקה עלי כשהקבלתי משהו לגופת ג'וק מתייבשת בשמש. לכו תבינו.
לעומת זאת, שתינו מתלהבות עד אין קץ מהמילה פוחז. היא מרטיטה לנו משהו בלב. היא מתאימה בדיוק ומעבירה בצורה כל-כך פשוטה התנהגות נערית חסרת מעצורים. וכך גם קרה שאחד הפרוייקטים שלי מצא לו שם כשדיברתי על השחתה. הבנתי שצימוד של שתי המילים ביחד יצר את האווירה שחיפשנו, מיסגר את הנושא והפך את הרעיון שצף למשהו מוגדר.
מעבר לכך, שימוש נכון במילים בהכרח שווה חיסכון במילים. המילה הנכונה במקום הנכון יכולה לחסוך עשר אחרות והיא תהיה כמו אגרוף לבטן – כי זה מדויק וחותך והכי חשוב – עובד.

מכל הסיבות האלה, וכנראה שעוד רבות אחרות, נהייתי קצת רגישה לנושא. לקח זמן עד שהצלחתי להסביר לעצמי מה עובד לי ומה פחות. למה יש ספרים שכבר בעמוד הראשון שלהם נכנסו לי ללב, עד שהבנתי שזה פשוט זה. אלו המילים. אלו שיוצרות את הספר ואת החוויה.
כך קרה שעם כל ספר שקראתי נהייתי מודעת יותר ויותר, מתעכבת על הדברים האלה שעושים לי נעים בלב, קוראת אותם שוב ומנסה להבין מה בהם.
ואז זה הכה בי. ישנה סצינה, ובה הכותב מתאר את הדמות שלו מבקשת מהאבא להצטרף אליו לערב גברים, אבל האבא סוגר את הדלת בפנים שלו. הילד יושב מול הדלת הסגורה ומחבק את הרגליים שלו.
ככה, במינימום מילים, תמונה אחת, הצליח הסופר להעביר את תחושת הבדידות של הילד, את הרצון שלו להיות קרוב לאבא שלא רוצה להיות קרוב אליו. כל זה בלי להשתמש בשום מילה או משפט כמו "רציתי להיות עם אבא" – כי זה מובן בין השורות מהפעולות של הדמות.
וזה, על רגל אחת, הכוח של הפרוזה.