ז'אנר: פנטזיה, פנטזיה אפית
למי מתאים: אוהבי עולמות ומיתולוגיות, אוהבי אגדות וסיפורי מעשיה וכנראה שגם אוהבי ביוגרפיות.

על רגל אחת:

תכלס מי לא רוצה לשמוע סיפור אגדה מהמקור עצמו?

קוותה מספר מי היה ואיך הפך למי שהוא, מה היו הארועים המכוננים שהביאו למציאות שבה אנחנו נכנסים לסיפור.

מתוך גב הספר:

"שמי הוא קווֹתֶה. לשמות נודעת חשיבות רבה, שכן הם מלמדים הרבה על בעליהם. היו לי יותר שמות מכפי שזכאי אדם יחיד לשאת… הצלתי נסיכות, גנבתי אותן ממלכים עת נמו בתִלי קבורתם. שרפתי את העיר טרֶבּוֹן עד היסוד. ביליתי לילה עם פֶלוּרִיאָן, ובסופו היו לי חיי ובינתי לשלל. גורשתי מהאוניברסיטה בגיל צעיר מגילם של רוב המתקבלים אליה. הלכתי לאור הירח בדרכים שאחרים חוששים לדבר עליהן לאור היום. דיברתי עם אלים, אהבתי נשים, וכתבתי שירים שהזילו דמעות מעיני המזמרים. אולי שמעתם עלי."

זהו סיפורו של קווֹתה – מילדותו בלהקת שחקנים נודדים, דרך השנים שעברו עליו כיתום חסר־בית בעיר גדושת פושעים, עד לניסיונו הנועז והחצוף להיכנס בשערי בית ספר מסוכן וקשה לכישוף, ולקבלתו כתלמיד.

קווֹתה – המכשף הנודע, הגנב המושלם, המוסיקאי האמן, הרוצח הידוע לשמצה – מספר לנו את הסיפור שחושף את האמת שמאחורי אגדת קווֹתה.

הוצאת: אופוס
תרגום: עמנואל לוטם

ומה אני חשבתי עליו:

זו הייתה הרפתקה. לקחו לי שלושה חודשים שלמים לסיים את הספר הזה (להשוואה, את שוליית הרוצח סיימתי בשבוע בערך. את רוצח מלכותי סיימתי בעוד שבוע ועכשיו עשיתי הפסקה של חצי שנה באמצע שליחותו של). יש ספרים שאני צריכה לשים בפריזר לתקופת התקררות עד שאני מצליחה לחזור אליהם. שם הרוח היה אחד מהם.

הוא לא… כבד. זאת לא ההגדרה הנכונה. רות'פס נותן את קולו לקוותה, והוא מתגלה כמספר מרתק וסוחף. בהחלט השתכנעתי שקוותה אכן חונך וגדל בלהקה נודדת, והוא בראש ובראשונה פרמורמר.

אנחנו פוגשים את קוותה מתחבא בתוך דמות פונדקאי. אנחנו לא יודעים למה או ממה הוא בורח. רוב הסיפור מסופר בגוף ראשון בקולו של קוותה. אחת לכמה זמן יש מעין אתנחתאות ואנחנו מקבלים קצת רמזים על העולם כפי שהוא היום, רמזים קלילים על תפקידו של קוותה בהשתלשלות הדברים ובמציאות הקיימת.

אני אהיה אמיתית איתכם – אני לא בן-אדם עם יותר מדי יכולת דחיית סיפוקים, ואחד הדברים שאני מאוד אוהבת לעשות ולא מתנצלת עליהם – לדפדף בספר ולחפש רמזים, לקרוא את הפרק או העמוד האחרון ולנסות להשלים לעצמי את הפאזל בראש. זה נותן לי דרייב להמשיך לקרוא, כי אני חייבת לדעת את התשובות. אני חייבת לדעת שיש תשובות.

מאחר והספר הזה הוא הראשון מבין שלושה, יש מעט מאוד תשובות, ונשארתי עם יותר שאלות וספקולציות.

קצב הספר לא לגמרי אחיד, מה שבאמת הביא לכך שהייתי צריכה לצנן אותו בשלב מסויים, מאחר והיה לי קשה כמעט כמו לקוותה עצמו עם מה שחווה לאורך זמן.

הוא לא קל. החוויות שקוותה מספר עליהן לא פשוטות ורגעי השפל שלו מאוד שפלים. צריך לקחת את זה בחשבון.

אני כן ממליצה לא להפסיק את הספר באמצע כמוני. פספסתי כמה אזכורים נחמדים וקצת מהטיים-ליין התבלגן לי בראש במהלך ההפסקה שעשיתי. זה אילץ אותי לחזור קצת אחורה ולחפש כדי להיזכר. יש המון פרטים בספר, המון ארועים קטנים שמקבלים הד בתוך הסיפור הגדול.

אני עדיין פעורת פה. אני מאוד מקווה שאני אקבל עוד תשובות בספר הבא, או שדמו של רות'פס בראשו. 😉