ז'אנר: פרוזה.
למי מתאים: חובבי תרבויות מזרח, סיפורי התבגרות ודברים ששוברים את הלב.

על רגל אחת:

האם יש גבול לנאמנות?

מתוך גב הספר:

שנות השישים בקאבול, בירת אפגניסטן. שני ילדים, אמיר וחסן, נולדים באותו בית מידות ויונקים משדיה של אותה מינקת, אך למרות זאת, הם גדלים בעולמות שונים לחלוטין. אמיר הוא בנו של איש עסקים עשיר ומכובד, מעמודי התווך של קאבול; חסן הוא בנו של עלי, המשרת של באבא, אביו של אמיר. אמיר הוא פאשטוני, מוסלמי סוני, בן לאליטה השלטת באפגניסטן. חסן הוא האזארי, בן למיעוט אתני נחשל ומנודה. לשני הילדים האלה – קאבול שלפני הפלישה הסובייטית היא עיר קסומה, ססגונית, מלאה ריחות אקזוטיים, בזארים שוקקי חיים ותחרויות להפרחת עפיפונים, שכל העיר יוצאת לקחת בהן חלק.

השניים גדלים יחד, ספק חברים, ספק אדון ומשרת, וגורלותיהם נשזרים זה בזה, עד שאחד מהם בוגד בחברו, ואילו האחר, מוכיח כי נאמנותו לרעהו חשובה לו יותר מחייו.

כאשר הסובייטים פולשים לאפגניסטן ואמיר ואביו בורחים מארצם כדי למצוא לעצמם עתיד בקליפורניה, אמיר חושב שהוא נמלט מעברו, אולם הוא לא מצליח להשאיר את זכרו של חסן מאחור.

שנים אחר-כך, בעת שלטון האימים של הטליבאן, אמיר הוא סופר אמריקני מכובד, שחי עם אשתו בסן-פרנסיסקו בשלווה יחסית. עד ששיחת טלפון מידיד משפחה נשכח מחזירה אותו לאפגניסטן, שהיא עתה מדינה הרוסה, ענייה ונתונה לשלטון אימים. הוא נקרא לשוב אל מולדתו למשימה קשה ומסוכנת, שרק אם ישלים אותה, ימצא מנוח מהזיכרונות שמענים אותו שנים רבות כל-כך.

רודף העפיפונים הוא סיפור על חברות, על בגידה ועל מחיר הנאמנות. זהו סיפור על הקשר בין אבות לבנים – על האהבה ביניהם, על הקורבנות שהם מקריבים ועל השקרים שהם מספרים. רודף העפיפונים, שעלילתו מתרחשת בתקופה היסטורית שלא דובר בה עד כה בתחום הפרוזה, מתאר את התרבות העשירה ואת היופי של ארץ שנמצאת בתהליך של הרס. אך לצד הייאוש והחידלון חאלד חוסייני גם מעניק לנו תקווה: לאורך כל הספר הוא שוטח לפנינו את אמונתו בכוחם של ספרים, קריאה והשכלה, כדרך לכפרה ולגאולה.

הוצאת: מטר
תרגום: צילה אלעזר

ומה אני חשבתי עליו:

נתחיל מהברור מאליו – כן, זה מחדל שעוד לא קראתי את הספר הזה עד עכשיו. העיקר – נחרתי כשראיתי שהוא תורגם לעברית עשר שנים אחרי שיצא לאור, בעוד שאני קוראת אותו עשר שנים נוספות אחרי התרגום הזה.

האמת, שהאתגר שהצבתי לעצמי בתחילת השנה מוכיח את עצמו, כי אני באמת לא יודעת מתי הייתי מגיעה לספר הזה אם הוא לא היה יוצא לי כספר מאי. זו איזו בעיה שיש לי עם "ספרי חובה". אני יודעת שאני צריכה לקרוא אותם ויודעת שאני גם אהנה מהקריאה בהם, וזאת בדיוק הסיבה שקשה לי להרים אותם. כן, יש לי קשיי התחייבות מאוד קשים ותעיד על כך ערימת הספרים הגדלה ובה ספרים נטושים עם סימניות בתוכם שאני לחלוטין מתכוונת לחזור אליהם. מתישהו.

אז "רודף העפיפונים" הוא רומן הביכורים של חוסייני, ומאחר ולא קראתי עוד שום דבר אחר שלו אין לי למה להשוות כמובן, אבל כן אגיד שמורגש שמדובר ברומן ראשון.

ובכל זאת – הספר הזה השאיר אותי פעורת פה. השימוש הנכון במילים, בניית המשפטים, הבחירה בצורת הסיפור המסויימת… לא היו פה תיאורים פרחוניים ומפוצצים, אלא פשוט תיאורים קטנים של הסיטואציה שגרמו ללב שלי להתכווץ ולרצות להמשיך ולעבור עוד דף בזה אחר זה, עד שהשעה הייתה כמעט חצות ופתאום נגמר לי הספר ובהיתי בחלל הסלון שלי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי יותר.

הספר מסופר בגוף ראשון מעיניו של אמיר. הוא מספר על הילדות שלו בשנות השישים והשבעים של קאבול שלפני הפלישה הסובייטית ועל הקשר שלו עם אבא שלו ועם החבר הכי טוב שלו, שגם היה המשרת שלו – חסן.

הם גדלים יחד במציאות שהיא קצת בועה מחוץ לזמן – שני ילדים שגדלו יחד, כל אחד לגורלו. אמיר, הבן היחיד לדמות בולטת ומעט מרוחקת, וחסן החייכן והצנוע שאמיר רואה בו את כל מה שאבא שלו כנראה רצה שהוא יהיה.

לאט, דרך משקפת עיניי הילד התמימות, המציאות מחלחלת פנימה ומפלצות שונות מתדפקות על דפנות חייהם; אם אלה הילדים הנוספים בשכונה שלא מבינים את טיב הקשר בין חסן ואמיר ואם זו הקנאה הילדית ורצון לתשומת לב האב או המלחמה הממשמשת ובאה.

אמיר נאלץ להתמודד פנים מול פנים מול העבר שלו, הבחירות והטעויות שלו כששיחה מהעבר רודפת אחריו עד לארצות-הברית של שנות ה-2000.

אנחנו עוברים איתו את מסע הזיכרון וההשלמה, בו הוא מספר על אותה ילדות ואותה התמודדות ושופט בעיקר את עצמו.

הסיבה שזה עובד היא כי ברור לנו שהמספר הוא אמיר הבוגר שנזכר. ישנן תובנות שהשנים הביאו איתן שלא היו יכולות לעבור אם הסיפור באמת היה מסופר מעיניים של ילד, ויכול מאוד להיות בשימוש קצת שונה בפרוזה התוכן לא היה עובר לי כל-כך בקלות כמו שעבר לי בספר הזה. הבגרות, הצער והנוסטלגיה נוטפים מכל מילה ומילה.

מעבר לכך הספר גדוש טריגרים: ריחוק וניכור הורי, מחלות, אונס, אלימות, עוני, מומים גופניים, ניסיון התאבדות ומה לא. ועדיין – זאת קריאת חובה.