ז'אנר: מותחן פסיכולוגי.
למי מתאים: מכורי מחשבות פליליות.
על רגל אחת:
ציטוט מדויק שלי במהלך הקריאה: "אני כל-כך נהנית מהספר הזה, הוא מזעזע."
מתוך גב הספר:
כשהייתה בת שש־עשרה בלבד, אנג'לה וונג, מלכת הכיתה, נעלמה בלי להותיר זכר. אף אחד לא חשד בכך שג'ורג'ינה שואו, הקרויה גם ג'יו, כיום מנהלת בכירה בחברת תרופות, הייתה מעורבת בהיעלמותה בדרך כלשהי. גם הבלש קייזר ברודי, שהיה חבר קרוב של שתיהן בתיכון, מעולם לא העלה בדעתו שדבר כזה אפשרי.
ארבע־עשרה שנים מאוחר יותר שרידיה של אנג'לה מתגלים ביער לא רחוק מבית ילדותה של ג'יו, והבלש ברודי מגלה סוף־סוף את האמת. אנג'לה נפלה קורבן בידיו של קלווין ג'יימס, רוצח סדרתי שרצח שלוש נשים נוספות. קלווין גם היה אהבתה הראשונה של ג'יו.
ג'יו מעולם לא סיפרה לאף אחד מה באמת קרה באותו לילה. במשך ארבע־עשרה שנים היא נושאת בליבה את האמת וגם לוקחת אותה אל בין כותלי הכלא. בזמן שכולם חושבים שהם יודעים את האמת, יש סודות אפלים שעדיין קבורים עמוק, אבל הם עתידים לצאת אל אוויר העולם כשקורבנות נוספים מתגלים.
האם הבלש ברודי אי פעם יגלה את האמת? והאם הוא יהיה מסוגל לחיות איתה בשלום?
צנצנת של לבבות מאת סופרת רבי המכר הבין־לאומית ג'ניפר הילייר הוא מותחן פסיכולוגי בעל עלילה מפותלת ומסמרת שיער המובילה את הקורא בנשימה עצורה אל הסוף הלא צפוי והמפתיע. סיפרה תורגמו לשפות רבות והיו מועדים לפרסים ואף זכו במקומות ראשונים.
"הספר צנצנת של לבבות תופס אותך בגרון! השילוב המושלם שבין הדמויות הסוחפות, הפרטים המצמררים והטוויסטים המפתיעים יוצרים מותחן יוצא דופן שישאיר אתכם דרוכים על קצה הכיסא עד הסוף המפתיע."
ליסה גרדנר, סופרת רבי המכר של 'ניו יורק טיימס'.
הוצאת: מטאור
תרגום: שירלי נצר שחר
ומה אני חשבתי עליו:
לפני שנה או יותר נתקלתי בספר הזה באחת מחנויות הספרים באנגלית והשם והתקציר נחרטו לי בזיכרון. לא הייתה לי אפשרות אז לרכוש את הספר וזה לא באמת היה כזה משנה, כי רשימת הקריאה שלי היא לא דבר שבאמת נגמר.
אז כשגיליתי שהספר מתורגם לעברית הבנתי שהגיע הזמן לקרוא אותו. אז מה אם אני לא קוראת מתח? צריך להתחיל איפשהו. ועובדה שהספר הזה המשיך לעלות לי בזיכרון שוב ושוב וסירב לעזוב.
הספר מחולק לחמישה חלקים לפי מודל האבל של קובלר-רוס – הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון והשלמה. אנחנו מתחילים עם המשפט המתוקשר שמתרחש ארבע-עשרה שנים אחרי הרצח שמניע את העלילה, ומשם עוקבים יחד עם ג'יו בשלב ההכחשה והבידוד שלה סביב הזמן שהיא עושה בכלא, ובשלב הבא קופצים אל נקודת המבט השניה, שהיא קייזר וחוזר חלילה.
הילר תוקפת את כל אחד משלבי מודל האבל בצורה מחושבת והעלילה המסופרת בכל שלב מתאימה לשלב עצמו. הסיפור לא מסופר בצורה ליניארית, אלא קופץ בין הזמנים – אם זה זיכרון או פרק שלם שמוקדש לעבר.
בהתחלה תהיתי לגבי בחירת ההצגה של הזיכרונות. כל מי שמתעסק קצת בכתיבה מתישהו ישמע את הטיעון הבא – הדבר הכי נורא שאפשר לעשות באמצע דיאלוג של דמויות הוא להתחיל להסביר לקורא דברים מהעבר והקשרים. זה עוצר את רצף השיח ואז פשוט נדמה שהדמות החושבת סתם בוהה באוויר במקום לענות.
הילר עושה בזה שימוש נכון. היא מתייחסת בגוף הטקסט לעובדה שהדמויות שלה באמת היו באיזה מקום אחר באמצע השיחה הזאת. האם זו גאונות או סתם דרך לצאת ידי חובה מסיטואציה בעייתית? זה הקורא יכול להחליט. עלי זה עבד.
הבחירה של הילר כל פעם לחשוף עוד קצת פרטים על אותו לילה שבו התרחש הרצח שמניע את העלילה גורמת לכך שהספר לא מפסיק להפתיע. עליתי על הטוויסט איזה עמוד או שניים לפני הדמויות וזה רק גרם לי להתלהב יותר כדי לראות איך העלילה תיפתר.
זו דינמיקה מעניינת – היחסים של הדמויות אחת לשניה בספר. הן אפורות להחריד, מסובכות בתוך עצמן, אכולות אשמה, כעס ומרמור ואהבתי אהבה עזה את כולן. אהבתי את הדרך בה הילר הציגה את הדינמיקה ואת הדברים המכוערים והמחרידים שהתרחשו אז בעבר ומתרחשים בהווה.
הצלחתי להזדהות עם חוסר האונים של הדמויות בסיטואציות שונות ובשלבים שונים בעלילה ונהניתי לנסות ולהרכיב ביחד את התעלומה.
מה לא אהבתי?
את הסוף. יש מעין רכבת הרים קטנה ואז פתאום יש סוף, והוא מקופל יפה יפה ומונח בצורה סימטרית ומרגיזה. אולי זאת רק אני וציפיתי לראות את העולם נשרף בספר כזה, או שאולי באמת חסר משהו. אני לא לגמרי יודעת. אני מבינה שהספר הזה הוא בעיקר המסע של ג'יו וההשלכות לבחירות שהיא עשה, ומצד שני מציק לי שלסוף הזה אין את ההשלכות שלו.
וכמובן, אסור לשכוח רשימת טריגרים: אונס, רצח (גם ילדים) ותיאורים גרפיים מפורטים אחרים.
השאר תגובה