ז'אנר: קלסיקה, ספרות גותית.
למי מתאים: למי שרוצה להשלים חוסרים ולנהל דיונים פילוסופים על הורות.

על רגל אחת:

לא טוב היות האדם לבדו.

מתוך גב הספר:

מרי שלי החלה לכתוב את פרנקנשטיין כשהייתה בת שמונה-עשרה. פרנקנשטיין הוא, בעת ובעונה אחת מותחן גותי, רומן מלא תשוקה, וסיפור המתריע מפני סכנות המדע. היצירה מגוללת את סיפורו של ויקטור פרנקנשטיין, סטודנט חרוץ למדעים, הלהוט לגלות את "סוד הבריאה והחיים" ולהבין כיצד אפשר "להפיח חיים בחומר דומם". לפיכך הוא יוצר אדם מתוך חלקי גופות, אך ברגע שהוא מפיח חיים ביצור שברא, הוא נתקף אימה למראהו הזוועתי ונמלט מפניו. היצור המעוות נאלץ להתמודד עם בדידות וגילויי איבה מצד כל רואיו, ובסופו של דבר הוא בוחר ברוע ויוצא למסע נקמה רצחני נגד ויקטור פרנקנשטיין – האיש שברא אותו.

פרנקנשטיין נהנה מפופולריות רבה מיד עם צאתו לאור, ובמשך השנים הפך לאחד מאבותיו החשובים של ז'אנר ספרות האימה והמדע הבדיוני. בנוסף על היותו סיפור אימה, הוא אף מעלה שאלות עמוקות ומטרידות לגבי עצם טבעם של החיים ומקומו של המין האנושי ביקום: מהי המשמעות של היותנו בני אנוש? איזו אחריות מוטלת עלינו כלפי זולתנו? באיזו מידה מותר לנו להתערב בתהליכי הטבע ולעשות בהם כרצוננו? שאלות אלה רלוונטיות במיוחד בתקופתנו, שבה מופיעות חדשות לבקרים ידיעות העוסקות בתרומות איברים, הנדסה גנטית וטרור ביולוגי. פרנקנשטיין מוגש עכשיו שוב לקורא העברי (עם הקדמה והערות) בתרגומה הקולח של שרון פרמינגר.

"זהו רומן המספק הנאה צרופה…הוא רומנטי מאוד, במובן הספרותי של המלה, ויש בו תאורים מקסימים של ייסורים וספק-עצמי, הן של היוצר, ויקטור פרנקנשטיין, והן של יצירתו…"

– הניו-יורק טיימס.

הוצאת: ידיעות ספרים, פן
תרגום: שרון פרמינגר

ומה אני חשבתי עליו:

חמישה ימים לפני הלוואין החלטתי שאני רוצה להיות בעניינים ולקרוא ספר באווירה, וכדאי שיהיה משהו שלא קראתי בעבר, כי אחרת זו רמאות.

פרנקנשטיין נבחר מתוקף היותו הכי קצר וגם כי פחות או יותר ידעתי מה אני הולכת לקבל. הרי זו קלסיקה והיא עברה אינספור עיבודים במהלך 200 השנים שהיא קיימת, אז כמה היא כבר יכולה לחדש לי?

אז ראשית כל, זה לא ספר מפחיד.

שזה כשלעצמו מעניין, מאחר והוא נכתב עבור אתגר שמרי שלי הייתה חלק ממנו, בו ישבו היא ועוד שלושה גברים (שניים מתוכם משוררים ידועים באותה העת) סביב האח בערב סוער בז'נבה ואמרו אחד לשני – בואו נכתוב סיפורי רפאים! 

מרי שלי הייתה היחידה שסיימה לכתוב ולפרסם את היצירה שנכתבה עבור אותו אתגר. הסיפור הקצר הנוסף שנכתב ע"י האדם הנוסף היחיד שאינו סופר או משורר, היווה השראה למה שהפך להיות דרקולה של בראם סטוקר. או לפחות ככה אינספור ההקדמות והערות השוליים של הספר טוענות.

אז לפני שאני מגיעה לדעתי על הספר עצמו, אני חייבת להגיד את דעתי על כמה החלטות שנלקחו בעת הוצאת המהדורה העברית של הספר.

הספר נפתח בקיצור תולדותיה של מרי שלי וסיכום אירועים חשובים בתקופה בה נכתב פרנקנשטיין, מה שעוזר להבין את הספר והרבדים מאחוריו קצת יותר. לאחר מכן, ישנה הקדמה, שהיא בעצם ניתוח השוואתי מעמיק של היצירה מפי קארן קרבינר, שהיא איזו דוקטור לספרות אנגלית והשוואתית, ולמעשה ההקדמה הזאת, שאורכת כ-40 עמודים, היא ספויילר אחד גדול לכל הספר ולא ברור לי למה הוא נמצא לפני העלילה ולא אחריה.

כי זה מעניין, באמת, אבל מה לי ולזה לפני שקראתי בכלל על מה היא מדברת איתי?

גם הערות השוליים הממוספרות נכתבו על-ידה, וחלקן, ובכן, מהוות ספויילר. ההערות, אגב, מרוכזות בסוף הספר, מה שאומנם יכול לחסוך ספויילרים, אך אם חשקה נפשכם כן לקרוא אותן במקביל לעלילה, תמצאו שזה מאוד מייאש כל פעם לעבור לסוף וחזור חלילה.

עד כאן תלונות.

פרנקנשטיין נפתח באוסף מכתבים שרוברט וולטון, ימאי אנגלי שיצא לגלות עולם (באזור אנטרטיקה מכל המקומות), כותב לאחותו האהובה באנגליה. ערב אחד, ספינתו של וולטון אוספת זר תשוש ורצוץ ומצילה אותו מן הים המפשיר. הזר הזה מספר את סיפורו העצוב, שמתחיל בלילה גורלי בנובמבר, בו הוא הצית חיים ביצור והתחרט מיד לאחר מכן, ובכל התלאות שעבר מאותו הרגע בו התכחש ליציר כפיו.

ויקטור פרנקנשטיין הוא מספר מלהיב וכריזמטי ומאוד לא אמין.

במהלך הקריאה עלו לי לא מעט שאלות ותהיות אודות התפקיד של פרנקנשטיין כיוצר של אותו "שד" שאליו התכחש. הרי הוא לא ביקש להיברא, אך פרנקנשטיין עדיין סובב אליו את הגב בלי לנסות להכיר אותו. פרנקנשטיין אחוז אימה מהתגלית והניסוי שלו וחש חרטה עמוקה על שבכלל העז להמרות ככה את סדר הדברים וליצור חיים יש מאין, ועל כן היצור זה חייב להיות מפלצת, כי זו הדרך היחידה להתמודד עם ההשלכות של המעשים שלך.

גם כאשר הוא מתוודע לתלאות שעבר השד שלו, הוא עדיין לא מוכן לראות בו כאחריות שלו וממשיך להתכחש אליו והופך אותו בעל כורחו לאויב וקורבן לנסיבות.

מרי שלי שכלה את רוב אהוביה וקברה את רוב ילדיה. אי אפשר להכיר בעובדה הזאת ולא להשליך אותה על הקריאה בפרנקנשטיין, שמעלה שאלות על הורות, שייכות וחינוך.

זו הייתה קריאה מאוד מעניינת ושונה לחלוטין ממה שציפיתי.