ז'אנר: קלסיקה.
למי מתאים: אוהבי סיפורי ילדים שהם לא באמת לילדים.

על רגל אחת:

הרגע הזה בחיים שלי שהבנתי שאני מזדהה עם הדמות של הפיראט יותר מאשר של הילד. 

מתוך גב הספר:

כָּל הַיְּלָדִים גְּדֵלִים, חוּץ מֵאֶחָד.

יַלְדֵי מִשְׁפַּחַת דַרְלִינְג, וֶנְדִי, ג'וןֹ וּמַיְקֶל, חַיִּים בְּלוֹנְדוֹן שֶׁבְּאַנְגְּלִיָה בְּבַיִת רָגִיל בְּהֶחְלֵט. לַיְלָה אֶחָד נִכְנָס לְחַדְרָם פִּיטֶר פֶּן, הַיֶּלֶד הַנִּצְחִי, וּמְשַׁנֶּה אֶת חַיֵּיהֶם. הוּא מְלַמֵּד אוֹתָם לָעוּף וְלוֹקֵחַ אוֹתָם לְאֶרֶץ לְעוֹלָם־לֹא, שָׁם חַיִּים הַיְּלָדִים הָאֲבוּדִים לְלֹא אֵם וּלְלֹא חֻקִּים. בְּאֶרֶץ לְעוֹלָם־לֹא נִלְחָמִים הַיְּלָדִים בְּחַיּוֹת הַפֶּרֶא, בַּאֲדֻמֵּי הָעוֹר וּבשְׁוֹדְדֵי הַיּםָ צמְֵאיֵ הַדָּם בּמְִין מִשְׂחקַ מִלחְמָָה ללְֹא הַתְחָלָה וּלְלֹא סוֹף. אַךְ כַּאֲשֶׁר הַיְּלָדִים נֶחְטָפִים עַל יְדֵי מַנְהִיג שׁוֹדְדֵי הַיָּם, הוּק הָאָיםֹ בַּעַל יַד הַקֶּרֶס, הַמִּשְׂחָק הוֹפֵךְ רְצִינִי וּמְסכֻּןָ, וּפּיִטרֶ יוֹצאֵ למְִשִׂימַת הַצּלָהָ.

הַסּוֹפרֵ ג'ֵימְס מַתְיּוּ בּאָרִי כָּתַב אֶת הַמַּחֲזֶה פִּיטרֶ פֶּן בּשְִׁנתַ 1904. שֶׁבַע שָׁנִים לְאַחַר מִכֵּן הוּא הִנְצִיחַ אֶת דְּמוּתוֹ גַּם בְּסֵפֶר, וּמֵאָז הוּא בֶּן בַּיִת אֵצֶל מִילְיוֹנֵי יְלָדִים וּמְבֻגָּרִים בְּכָל הָעוֹלָם, הַנִּשְׁבִּים בְּקִסְמוֹ שׁוּב וָשׁוּב. כָּעֵת אֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים לַהֲבִיאוֹ אֶל דּוֹר חָדָשׁ שֶׁל קוֹרְאִים בְּתַרְגּוּמוֹ הַמְּצֻיָּן שֶׁל הַסּוֹפֵר יוֹאָב אַבְנִי.

סדִרְַת הרַפְּתַקְָה הִיא שַׁעַר לסְִפרְֵי קְלָאסִיקָה לִילָדִים וְנֹעַר – הַסְּפָרִים הָאהֲוּביִם, עתִַּירֵי הַדִּמְיוֹן והְַקֶּסםֶ, שֶׁגִּבּוֹרֵיהֶם כּוֹבְשִׁים אֶת לִבֵּנוּ כְּבָר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים. מֵיטַב סוֹפְרֵי ישִׂ רְָאלֵ נעַנֲוּ לקַּ רְִיאהָ לתְַ רְגּםֵ לעְִברְִית אֶת הַסְּפרִָים הַנּפִלְאִָים הָאֵלֶּה, וְכָל סוֹפֵר אַף הוֹסִיף אַחֲרִית דָּברָ מְאִירַת עֵיניַםִ שֶׁבּהָּ כָּתַב עַל חֲוָיַת הַתִּרְגּוּם וְעַל הַקֶּשֶׁר הָאִישִׁי שֶׁלּוֹ אֶל הַסֵּפרֶ.

תרגום: יואב אבני
הוצאת: מודן, סדרת הרפתקה

ומה אני חשבתי עליו:

בתור ילדה שלא גדלה תחת אבן, חונכתי בין היתר גם על סרטי דיסני, ואני די בטוחה שיש אזור במוח שלי שמוקדש לרפרנסים וציטוטים מהסרטים, וכן האזור הזה תופס מקום למידע חשוב באמת.

ויחד עם ההנאה הצרופה מהסרטים, אמא שלי תמיד הייתה נאנחת בסוף כל סרט ואומרת, "אוי, איזה דבר נורא זה להסריט אגדות ולהסביר את הבדיחה".
אבל זה משהו שחייב לקרות בכל פעם שיצירה עוברת עיבוד כלשהו ויוצאת מהידיים המקוריות שיצרו אותה. הסיפור עובר עיבוד ראשון כבר בשלב היציאה לאור, כאשר הקוראים הראשונים חווים אותו ולכל אחד מהם חוויות אישיות ופירושים שונים. ואז באה ההסרטה, והרי העיבוד הזה כבר מציג בצורה מאוד בוטה את הפנטזיה של התסריטאי והבמאי, ובכל פעם שדבר כזה קורה עוד משהו הולך לאיבוד בתרגום.

כולנו מכירים את פיטר פן; הילד הנצחי, האמיץ עם הצחוק המתגלגל שלקח את שלושת ילדי משפחת דרלינג להרפתקה בארץ לעולם לא ושמר עליהם בריאים ושלמים שם.

ובכן, כולנו טועים.

בתור חובבת סיפורי אגדה ומיתולוגיות תמיד חיפשתי את המקורות לכל עיבוד כדי להבין את הסיפור המקורי ואת הפרשנות של הספר, סרט או סדרה שיצאו בעקבות. למצוא את ההיסטוריה על פיטר פן היה קצת יותר מסובך.

ג'יימס מתיו בארי כתב מחזה שהפך לספר ילדים ובו הוא ממסגר המון ביקורת בין השורות, וגם לא כל-כך בין השורות. הספר שובר את הקיר הרביעי פעם אחר פעם ומכיר בנוכחות הקורא ובפעילות שלו בסיפור, כמו גם בכוח שלו עצמו כמספר.

הספר עמוס בהרפתקאות מלהיבות, אך כל מה שאני הצלחתי לקבל מהן זה בעיקר צמרמורת. אולי זה אבק הפיות של הספר הזה שמטשטש את האלימות והרוע הכמעט אגבי של פיטר פן וארץ לעולם לא.

כמו שמקורן של אגדות הוא סיפורי משל וזהירות, כך גם פיטר פן הוא תמונת מראה לילדים בלי סדר, חוקים ומבוגרים שיהוו להם מצפון וסט מוסרים עד שיפתחו כזה משלם עצמם.

מעבר לכך, אפשר לטעון שהסיבה לכך שפיטר פן נכתב היא בעיקר כדי להסביר למה יש לבקר בארץ לעולם לא, אבל אין לגור בה דרך קבע. ועל הדרך, אולי גם להזכיר לנו, המבוגרים, שהיא עוד קיימת ואולי – רק אולי – נצליח לבקר בה גם אנחנו.