ז'אנר: קומדיית פעולה, רומנטי.
למי מתאים: מכורי סרטי ספוף, ג'יימס בונד, אקשן גבוה וגיבורות מצחיקות.

על רגל אחת:

איילנד מגדירה מחדש – או בעצם מחזירה מקורות – סמלי מין גבריים.

מתוך גב הספר:

הכול התחיל ביום שבו ניקו לי את הדירה…

מארס – מחסל מקצועי ג'נטלמן עם נטייה כפייתית לסדר וניקיון ואפס סובלנות לכביסה לא ממוינת – לא הגיע לדירה של איילנד כדי להרוג אותה… לפחות בינתיים. הוא רוצה את היהלום שאמה המנוחה גנבה עבור ארגון פשע מרושע, והוא יעשה הכול כדי להשיג אותו.

איילנד – מתכנתת עם חרדה חברתית וחיבה עמוקה לרומנים רומנטיים – מסכימה לעזור למארס למצוא את היהלום. טוב, אין לה יותר מדי ברירות. הגבר השתקן הזה עוטף אותה בז׳קט חסין הכדורים שלו ולא מכריח אותה לנסוע כל הזמן בתא המטען של המכונית. האחרים קודם מבתרים ורק אחר כך שואלים שאלות.

עד מהרה איילנד המופנמת לומדת על אקדחים, סכינים וקשירות, ומוצאת את עצמה מעורבת בקרבות ירי בפריז ובטוקיו, אליהן היא מגיעה בעקבות רמזים שאמה השאירה לה בצוואתה. לראשונה אי-פעם היא מוכנה להתקרב למישהו, אבל להתאהב במחסל – זו כנראה ההגדרה המילונית של אהבה מסוכנת.

הוצאת: ספרים בעלמא
תרגום: דנה טל

ומה אני חשבתי עליו:

לא מזמן מסכמת הודיעה לי שחגגנו שנה של חברות, מה שאומר שאני כנראה צריכה לחגוג שנה להיכרות עם ספרים בעלמא, כי מסתבר שאחד מתנאי הכניסה לקבוצת הנבחרים של מסכמת זה לאהוב את דורית ואביגיל – מה שלא קשה כי הן מדהימות.

באחת הפעמים הרבות שמצאתי את עצמי מדברת עם דורית על ההוצאה, היא סיפרה לנו על עוד סדרה שהיא מתכוונת לתרגם, ואז התחילה לספר עליה. והיא קנתה אותי. הבעיה שיש לי רשימת קריאה בלתי נגמרת ואם זה לא חקוק באבן אני כנראה אשכח מקיום הספר. איזה מזל שההשקה הגיעה.

חייה של איילנד שאפטל משתנים מקצה לקצה ביום שבו מארס, מחסל מקצועי, פורץ לדירה שלה – מנקה אותה – ואז דורש ממנה לספר לו על המיקום של יהלום שנגנב לפני עשר שנים ע"י אמה.

כל פרק נפתח בציטוט מרומן רומנטי או ספר עזרה עצמית כלשהו (כי מעבר להיותה מתכנתת עם חרדה חברתית, איילד היא גם בתולה בת 25) ומתכתב קצת עם תוכן הפרק. הציטוטים האלה צריכים להיכנס להיכל התהילה של פתיחי פרקים יחד עם וידויי הקולג' של סדרת הדושים. למה? כי מעבר לעובדה שמונק כתבה ספר שלם עם עלילה שלמה, היא גם נתנה לנו הצצה למוח הקודח שלה בדמות הציטוטים האלה, שאני בספק אם קיימים במציאות.

איילנד עצמה דמות עם המון הומור ומודעות עצמית. היא מצליחה להבין מאוד מהר את מארס וההפרעה הכפייתית שלו ואיכשהו מצליחה קצת לנצל אותה לטובתה, למרות היותה חטופה לאורך מרבית הספר. ההנאה שלי מהספר נבעה בעיקר מכך שהגיבורה שלנו צוחקת על עצמה ועל תסמונת שטוקהולם המהירה שהיא עוברת. איכשהו, זה אפילו גרם לי לסלוח לעובדה שאיילנד סירבה לקלוט רמזים גם כשהם הרביצו לה בראש.

את מארס רציתי לחבק. הוא אמור להיות הגיבור השתקן הקשוח, אבל בכל פעם שהוא סידר משהו בכפייתיות רציתי לחבק אותו. הוא היה קצת ילד קטן ושבור מתחת למעטה המחסל הרציני.

הדינמיקה שלהם עבדה. גם העובדה שאיילנד חכמה מאוד, ובתור בחורה חכמה מאוד היא גם מאוד טיפשה בדברים מסוימים. כמו לא לקלוט שמישומה אנשים כל הזמן יודעים את השם שלה.

העלילה הייתה מעניינת. מעין רכבת הרים שלא מפסיקה. אבל כאן המקום להגיד שיש לי חולשה לז'אנר הסרטים האלה. שם קוד מ.ל.א.ך הוא אחד הסרטים האהובים עלי. כמו גם סרטי גיא ריצ'י, טרנטינו, ג'יימס בונד למיניהם וכל דבר שיש בו המון טסטוסטרון, מאצ'ואיזם ומשימות בלתי אפשריות שמסתבר שהן מאוד אפשריות (ודווקא את הפרנצ'ייז הזה אני לא אוהבת). אם הגיבורים שלי מדברים במבטא בריטי זה אפילו יותר טוב.

מה שכן – הייתה איזו סצינה אחת שגרמה לי לסגור את הספר כמה פעמים כי הבטן לא הפסיקה להתהפך לי. אבל אני מתארת לעצמי שזו רגישות אישית שלי והסיבה גם שאני לא רואה סדרות בתי-חולים. רק המחשבה על שולחן ניתוחים מצמררת לי את כל הגוף. ברר.