ז'אנר: רומן רומנטי.
למי מתאים: חובבי גיבורה "לא כמו כולן".
על רגל אחת:
אני מעריכה את מה שהספר הזה ניסה לעשות ועדיין משהו לא עבד לי.
מתוך גב הספר:
קתרין סנטר, מחברת רב-המכר "צעדים קטנים של אהבה"
קאסי האנוול יודעת טוב מאוד לכבות שריפות ולהציל בני אדם, אבל להתמודד עם מקום עבודה חדש ועם אם שנטשה אותה בצעירותה וגם להצליח לפתוח את הלב שנעלה מזמן? זה כבר הרבה יותר מסובך…
קאסי האנוול נולדה למקרי חירום. כאחת מלוחמות האש היחידות בתחנת כיבוי האש באוסטין היא מיומנת בהתמודדות עם טרגדיות של אחרים וגם לא חסרות לה טראומות משל עצמה. אבל כשאמה המנוכרת והחולה מבקשת ממנה שתעקור את חייה ותעבור איתה לרוקפורט, מסצ'וסטס, מדובר בקושי מסוג אחר לגמרי.
תחנת כיבוי האש הקשוחה והמיושנת בעיר הקטנה ליליאן הסמוכה לבוסטון שונה בתכלית מהתחנה הקודמת שקאסי עבדה בה. חוסר מימון, מתקנים עתיקים ואווירה רוויית אדרנלין, התעללויות והצקות הביאו לידי כך שכל הכבאים בתחנה לא בדיוק נרגשים מהגעתה של "גברת" כבאית, גם לא אחת מוכשרת וחכמה כמו קאסי.
כולם, חוץ מטירון חתיך, שלו דווקא ממש לא אכפת שקאסי מסתובבת שם. אבל היא לא מסוגלת לחשוב על זה. היא לא מתאהבת. אף פעם. היא הרבה יותר חזקה בתרגילי מתח מאשר במתח מיני, ובכלל, היא זוכרת היטב את העצה שקיבלה מקפטן האריס, המפקדת הנערצת שלה מהתחנה הקודמת: אם את רוצה שייקחו אותך ברצינות בתחנה החדשה, אל תצאי עם לוחמי אש. ולקאסי אין שום כוונה לסכן את הקריירה שהתאמצה זמן רב כל כך לבנות.
ניצוצות של אהבה מציג גיבורה עוצמתית, חזקה ואמיצה, אך מתחת לשכבות ההגנה שלה מסתתרת אישה פגיעה ושברירית הכמהה לקשר. קתרין סנטר, מחברת רב-המכר "צעדים קטנים של אהבה", מלבה את הלהבות בספר רומנטי, מרגש ומצחיק, ומגלה לנו שאומץ לב יכול להתבטא גם בתעוזה להיפתח, להוריד את השריון ולתת לאחרים להיכנס לנו ישר לתוך הלב.
הוצאת: ידיעות ספרים
תרגום: דנה טל
ומה אני חשבתי עליו:
כזאת אני – מצטרפת למסיבות מאוחר. קוראים לזה איחור אופנתי ובמילא המסיבה לא מתחילה באמת עד שהגעתי וכמובן שזה לא באג, זה פיצ'ר.
ועכשיו אחרי שסיימתי לזכות את עצמי מכל אשמה על זה שאני מעלה באוב ספרים מהשנה הקודמת שעד עכשיו שכבו והעלו אבק היפותטי בענן האפליקציה שלי, הגיע הרגע שבו אני זורקת גפרור לבריכת דלק ובורחת.
הנה זה בא – הספר הזה לא ברור לי בעליל.
"ניצוצות של אהבה" מסופר מנקודת המבט של קאסי האנוול, לוחמת אש שהיא טובה יותר מכולם אפילו ואולי בגלל שהיא בחורה. תחנת הכיבוי והמשמרת שלה באוסטין הם בערך הסיבה שהיא פוקחת עיניים כל בוקר, חוץ מהרגע הזה שהיא חולמת על אפיית עוגיות כי מי לא חולם על אפיית עוגיות.
על כל פנים, לוחמת האש קאסי האנוול, שלהיות לוחמת אש זה בערך כל האופי שלה, מקבלת אות גבורה, אבל משהו משתבש מאוד מאוד בטקס הזה ובעקבותו קאסי מוצאת את עצמה עוברת חצי ארץ חזרה אל אמא שלה, איתה היא לא דיברה כמעט כבר עשור מאז שההורים שלה התגרשו.
קאסי צריכה להתחיל מאפס, בתחנה חדשה עם צוות חדש שלא כל-כך שמח או מקבל את העובדה שגם נשים יכולות להיות לוחמות אש, להתאקלם לחיים מחודשים לצד אימה למרות שהיא מתעקשת לא ליצור שום קשר עם האישה הזאת, ובגדול היא רק רוצה לשרוד, לעבור את המהמורה הזאת ולחזור לאוסטין ולחיים האמיתיים שלה. אבל כמובן שהיא שלחה אתגר ליקום והיקום מחזיר לה בדמות טירון ממתקי במיוחד.
היה לי מאוד קשה עם קאסי בהתחלה. היא הרגישה לי תקועה בלופ של עצמה, נשמעה ודיברה כמו ילדה קטנה, אפילו לא נערה, שעסוקה בלכעוס על כל העולם כי כל העולם נגדה והיא תראה לו מה זה. היה איזה משפט אחד שכמעט גרם לי לוותר על כל הספר וזהו, כי בשום שלב לא הצלחתי להבין את קו המחשבה הזה של קאסי.
נכון, בהמשך זה סוג של מוסבר, אבל לי זה עדיין לא ירד טוב בגרון. גם לא בשילוב העובדה שקאסי אכן עברה משהו שהיה מאוד קשור לעובדה שהיא בחרה לכעוס ולא לראות שום דבר שלא נמצא מטר ממנה. בגדול, היא דמות מאוד בודדה, וזה מובהר מאוד בפרקים הראשונים.
הדבר השני שמאוד הפריע לי בקאסי כדמות היה העובדה שהיא פשוט טובה מידי בכל דבר. היא זריזה יותר, היא חכמה יותר, היא מחושבת יותר, היא חזקה יותר. היא עושה פארקור, היא עושה מתח ביד אחת, היא מלמדת אומנויות לחימה והיא פרמדיקית מוסמכת. אין דבר שהיא לא. וזה מתיש.
נכון החידוש שעשו למולאן? נכון שכולם שנאו אותו? אז הנה למה – בסרט המצויר של דיסני שכולנו זוכרים ואוהבים מולאן היא די כישלון בכל העניין הצבאי הזה, עד שהמפקד שלה פשוט אומר לה (לו) ללכת הביתה. ואז! אז קורה הדבר המדהים הזה שהוא מונטאז' האימונים והאמביציה של מולאן ורק אז (!!) היא (הוא) מצטיינת.
קאסי פשוט מצטיינת.
וכן, זה היה מפריע לי באותה מידה גם אם הגיבור היה גבר.
נגיד שהתעלמנו מהעובדה המציקה הזאת שהכל מאוד פשוט לבחורה הזאת – הדבר הבא שהפריע לי הוא התהליך הפנימי והנפשי שהיא עוברת, שהוא למעשה הפואנטה של הספר.
יש פה קונספט של סליחה – שהוא מהמם וטוב ונכון – אבל גם את זה קאסי שלנו תופסת מהר מידי ובקלות מידי ובשניה עשר שנים של נטירת טינה פשוט… פוף. כאילו לא היו.
זה לא תהליך שקורה בן לילה, אבל קאסי שלנו כמובן תופסת אותו ואף מגדילה להעביר אותו הלאה. למה? כובע.
אבל הבעיה האמיתית שלי עם הספר היא אחרית הדבר שלו כי מסתבר שהיא מאמר ארוך מאוד שאמור היה להיות מלכתחילה הפואנטה של הספר. יש פה כמה עלילות, רק שמשומה, אחת סופרה והשניה נזנחה ואז סנטר החליטה שהיא צריכה לתת גם לה במה, כי היא כמובן חשובה, ואיכשהו המסר של הספר התבלגן בתוך עצמו והפך למאמר/ עדות ופחות לסיפור, אפילו שהוא עדיין מסופר מנקודת המבט של קאסי, אבל היא עושה מעין סיכום אירועים וזה נשמע כמו איזה פסוק זן ולא כמו סיפור באמת, ושוב, היא חכמה יותר ומוצלחת יותר ושלמה יותר ואני די בטוחה שהיא לא אדם אמיתי.
כן, אני יודעת שהיא לא אדם אמיתי, היא דמות בספר, אבל אנחנו אמורים להאמין שהדמויות שלנו הם אנשים אמיתיים שמתקיימים איפשהו, לא? לקאסי פשוט לא הצלחתי להתחבר בשום שלב וזה ממש חבל לי, כי אני באמת חושבת שהמסרים שסנטר רצתה להעביר חשובים.
השאר תגובה