ז'אנר: פרוזה, רומן היסטורי.
למי מתאים: חובבי מספרים לא אמינים וצורות סיפור לא שגרתיות.

על רגל אחת:

על בניית נרטיב סיפורי והשלכותיו.

מתוך גב הספר:

זוכה פרס פוליצר 2023
היה מועמד לפרס בוקר ולספר השנה של "הניו יורקר", "ווג", Esquire, TIME ועוד.
"צרפו את הנרי ג'יימס, אדית וורטון ותומס מאן… רומן אינטליגנטי ומסעיר" – הניו יורק טיימס

ניו יורק בתחילת המאה העשרים. חייהם הפתלתלים של שני צעירים נוסקים ונהפכים לאגדה מזהירה ואפֵלה גם יחד, על רקע עולם הפיננסים גדוש התככים.
סיפור חייהם מסופר דרך ארבעה רומנים שחתומים על־ידי מספרים שונים, כל אחד מנקודת מבט אחרת.
אך מה הם הצללים האמיתיים בחייהם? איזו מארבע הגרסאות היא הנכונה? מי מארבעת המסַפרים נאמן למציאות ולאמת? והאם בכלל תיתכן אמת שכזאת?

הרנן דיאז רוקם ופורם סיפור רחב יריעה המתפרש על פני מאה שנה. בפרוזה מרהיבה ובמבנה מלא ברק, הוא מאתגר את הקורא לנסות להבחין בין עובדות לבדיון, להתבונן באופן שבו ההיסטוריה נכתבה, שוכתבה ועוותה על ידי בעלי הכוח ולהבין כיצד נשים הודרו ממנה.  

כסיפור סוחף וחידה ספרותית מבריקה, נאמנות דוחק בנו להתחקות אחר ההטעיות שנמצאות בלב מערכות יחסים אישיות ואחר כוחו המשחית של ההון והקלות שבה עוצמה כלכלית יכולה ללוש את העובדות כרצונה.

הוצאת: ידיעות ספרים
תרגום: שרון פרמינגר

ומה אני חשבתי עליו:

התבייתתי על הספר הזה בשניה שהכריזו אותו – החל מהכריכה המהפנטת וכלה בתקציר שפשוט דורש לפתוח את הספר כדי להבין על מה מדובר. אז ביקשתי אותו במיוחד במיוחד לסקירה, והייתי צריכה לעצור את עצמי מאוד מאוד לא לפתוח אותו בשניה שהוא הגיע, כי הייתי באמצע ספר אחר ואני מאוד משתדלת להיצמד לתכנוני הקריאה שלי ולהכניס את "קוראת הכאוס" שבי קצת לסדר. עשיתי בשכל כי זה בלתי אפשרי להתחיל את הספר הזה ולעזוב אותו.

"נאמנות" מחולק לארבעה חלקים ולכל אחד מהם סגנון ומטרה משלו, וככל שמעמיקים לתוכו נחשפים לאזכורים ודיונים בחלקים הקודמים. הספר מנהל דיון עם עצמו ודרכו נחשפת לקורא התמונה הגדולה – שלפעמים לסיפור יחיד יש יותר מנרטיב אחד.

לאורך הקריאה בכל חלק היה לי ברור שחסר משהו. אין לי את כל התמונה, וזה נעשה באופן מכוון מאוד כדי להעלות בדיוק את השאלות האלה.

בחלק הראשון מוצגת אגדה; הדמויות בו מאוד דו-מימדיות והסיפור עצמו הוא מעין דיווח מעט מציצני ורכלני, מוקצן וקצת גרוטסקי לקראת סופו.

אחריו, החלק השני הוא מעין עדות אישית; יומן שמטרתו להשיב את הסדר על קנו ולהסביר "מה באמת היה שם" והוא מאופיין בקול אישי חזק והוראות עריכה בגוף הטקסט שתורמות לתחושת האותנטיות.

החלק השלישי, וכנראה הארוך ביותר, הוא מעין סיפור צד ששופך אור על העדות מהחלק הקודם ומעלה בה שאלות, מבהיר את חצאי המשפטים והערות העריכה המובנות בטקסט, ולבסוף הרומן נסגר בעדות אחרונה – יומן אישי שלא נערך בקולה של הדמות המסתורית שמופיעה לאורך כל העלילה, תמיד באור קצת שונה, והיא סוגרת את קצוות הסיפור כולו.

אני חופרת בלי סוף על פרוזה ובספר הזה היא משובחת ביותר, ויעידו אינספור הציטוטים שאספתי. נכון, החלק הראשון נקרא כדו"ח במסווה של רומן, אבל הוא קריא להפליא וזה בזכות שימוש נכון במילים, משפטים ובהטעמת הקצב שלהם.

הטעויות המובנות בחלק השני, כמו גם המשפטים הלא גמורים והערות העריכה בטקסט יוצרים תחושה של מציאת מסמכים אותנטיים מהתקופה ותורמים להשהיית האמון ולמחשבה שמדובר באנשים אמיתיים, וכך גם כשנתקלתי בטעות הקלדה ושגיאת כתיב בחלק השלישי הנחתי שמדובר בכוונה תחילה כדי להעמיק את התחושה האמיתית של הרומן.

הבחירה להציג בהתחלה את היצירות הגבריות ורק לאחר מכן את הקולות הנשיים מבהירה בצורה ברורה את היחס לנשים לאורך ההיסטוריה שברובה נכתבה ע"י גברים, ואילו היצירות הנשיות מעבות את התמונה החד-גונית וצובעות את המציאות בעובדות חדשות.

וכך גם הדמות הנשית שמניעה את כל הספר הזה, שנוכחת מאוד בהיעדרה גם – מניעה את העלילה בשאלה על נוכחותה ותפקידה ומעלה לא פעם את השאלה – למה היה כל-כך חשוב לגברים האלה להדיר אותה או לערער את אמינותה?

זו הייתה קריאה מרתקת וכנראה שאמשיך להרהר בספר עוד הרבה. אני ממליצה מאוד לחובבי פרוזה עמוקה וקלסיקות.