ז'אנר: רומן מתח ישראלי, ספרות מקור
למי מתאים: אוהבי קלסיקות מקור, רומני מתח ואת שנות ה-90.

על רגל אחת:

כל דבר שאני אכתוב פה יהיה ספויילר, ועדיין יש לי שאלה פתוחה שלא קיבלתי עליה תשובה בסיום הספר.

מתוך גב הספר:

גיל שדה ממריא מניו יורק ללא ציפות מיוחדות, ונוחת בתל אביב היישר אל תוך חמשת הימים הסוערים, הדחוסים והמסוכנים ביותר של חייו. הוא מנסה להישאר בחיים, ותוך כדי כך להבין איך ולמה כל העולם- המשטרה, ה'מוסד', ואנשים נוספים שלא לגמרי ברור מה מניע אותם – מנסה לקבור אותו יחד עם הכביסה המלוכלכת. הוא גם פוגש את הילה, שגורמת לו לאבד שליטה בלא שיצטער על כך, אבל זה כבר סיפור אחר. או אולי לא? וגיל שדה – משפטן שומר חוק שעד היום לא פגע באיש- יודע שהוא חייב להיות גדול מהחיים כדי להישאר בחיים.

משוואה עם נעלם הוא רומן מתח סוחף, שנון ומתוחכם, על רקע המציאות הישראלית העכשווית. אורי אדלמן, יליד 1958, הוא איש מחשבים ומוסיקאי, ומתגורר בתל אביב. ספרו הקודם, הרומן "קונצ'רטו למרגל ולתזמורת", היה לרב מכר.

הוצאת: כתר

ומה אני חשבתי עליו:

כשקוראים ספר טוב שוכחים לאכול. או לישון. או לתלות את הכביסה שעומדת במכונה כבר מהבוקר.

משוואה עם נעלם הוא מותחן באווירה ישראלית של שנות ה-90. הוא חם, מזיע, חצוף ולא מתנצל. 

אנחנו עוקבים אחרי גיל שדה, משפטן רטוריקן שמגיע חזרה לישראל מניו-יורק לאחר שיחה מחשידה מאחיו הצעיר היושב בכלא. מהר מאוד גיל מוצא את עצמו מסובך עד מעל לראש בדברים שאין לו שמץ של מושג ירוק עליהם; אחיו ברח מהכלא, אביו שמת מזה שנתיים השאיר לו רמזים מעורפלים על תקופת שירותו במוסד, ואם זה לא מספיק אז גם יש גופה של בחורה צעירה בדירה שלו בתל-אביב.

לגיל אין את כל התשובות, ואנחנו עוקבים אחריו כשהוא מנסה לחבר חצאי אמיתות ושברי סיפורים ומנסה לעשות סדר מהבלגן בחמישה ימים עמוסי תהפוכות.

בן הזוג היקר שלי קרא שלושה ספרים מבחירה בחייו, ובערך מהשניה שאנחנו מכירים הוא מנסה לשכנע אותי לקרוא את הספר הזה. מותחנים מעולם לא היו הז'אנר שלי בספרים, אבל אחרי 12 שנים ביחד, כדאי שגם אני אעשה מאמץ להתחבר לדברים שהוא אוהב.

אורי אדלמן כותב בצורה קולחת. הפרקים קצרים ותמציתיים, העלילה מתפתחת בקצב מסחרר ואנחנו לאט לאט מקבלים תמונה מלאה על מה שקורה.

חייבת להודות שבהתחלה קצת הוציאה אותי מריכוז העובדה שגיל חוזר לארץ מסיבה אחת אבל מוצא את עצמו בחיפוש תשובות עבור סיפור אחר, ולוקח המון זמן עד שהשניים מתחברים.

יש המון דמויות ונויאנסים קטנים שצריך לשים לב אליהם. גיל, בתור דמות ראשית, לא מחבר לעצמו את הנקודות מהר מידי, אבל אפשר לסלוח לו בעקבות העלילה שבאמת משאירה אותו על מינימום שעות שינה ועם עומס מחשבות, אז הגיוני שהוא לא יצליח לחבר פרטים בצורה מהירה. אני חושבת שהגעתי לפתרון שגיל הגיע אליו קצת לפניו. לא הרבה לפניו, אבל לפניו. זו נטיה שלפעמים קצת מציקה לי, של סופרים לגרום לדמויות שלהם להיות טיפשות בכוח כשכל הקלפים כבר על השולחן.

עוד דבר שהרגיש לי מעט תמוה היה שני פרקי ביניים בשליש האחרון של הספר שלא נכתבו מנקודת המבט של גיל. הספר כתוב בגוף ראשון מתוך העיניים של גיל, ולכן תמוהה בעיניי הבחירה לתת פרקים פתאום משום מקום על דמויות אחרות בגוף שלישי. אם כל הספר היה בנוי בצורה הזאת, לא הייתי חושבת להתלונן, אבל אדלמן בחר להוסיף במערכה השלישית שתי נק' מבט נוספות, וגם אותן אנחנו פוגשים רק לרגע ולא חוזרים אליהן שוב.

כמובן שלקראת הסוף גם מד הדרמה עולה, כיאה לז'אנר המותחנים והפעולה. יש סגירת קצוות נחמדה למדי בפרקים האלה, תשובות וסיפורים מעניינים. מאוד אהבתי את דמות האנטגוניסט בסיפור. הדמות הייתה משכנעת ופרקטית. אהבתי גם את הפתרון של אורי אדלמן ל"מונולוג הנוול" המייגע. אנחנו מקבלים את הסיפור ואת הצד של האנטגוניסט בלי שזה ירגיש כפוי או כמו מריחת זמן מצד הסופר. זה במקום, זה נכון, ויש כל הצדקה שבעולם לקיום המונולוג הזה.

הפרק האחרון נועד, איך לא, לסגירת קצוות. רק אחרי שסגרתי את הספר והתחלתי לתלות כביסה מול פרק של המנטליסט, נזכרתי שיש פרט אחד פצפון שלא נפתר לי. ועכשיו מגרד לי בבפנים של המוח.

ועוד דבר קטנטן שהוציא אותי מריכוז היה העובדה שלמרות שקראתי את מהדורת ה-100,000 המחודשת של הספר, עדיין היו מספר לא מבוטל של טעויות הקלדה ודפוס.

אני מבינה לחלוטין דברים כאלה מתפספסים מדי פעם, וזה הגיוני – אנחנו אנושיים סה"כ, והאנשים שעובדים בהוצאות בעריכה ועימוד עושים עבודה לא קלה. כן הרגיש לי שהיה צריך לעבור על הספר עוד פעם לפני הדפסת המהדורה החדשה במקום להדפיס אותה עם כמות טעויות כזו.