ז'אנר: קלסיקה מחתרתית.
למי מתאים: אנשים עם בטן חזקה וראש פתוח, אנשים שמתעניינים בביקורות חברתיות וניתוחים פסיכולוגים.

על רגל אחת:

החתול של שרודינגר תוהה כמה זמן אדם יכול לשרוד בלי שינה.

מתוך גב הספר:

"החוק הראשון של מועדון קרב הוא שלא מדברים על מועדון קרב.

החוק השני של מועדון קרב הוא שלא מדברים על מועדון קרב.

החוק השלישי של מועדון קרב הוא רק שני גברים בכל קרב.

החוק הרביעי של מועדון קרב הוא רק קרב אחד בכל רגע נתון.

החוק החמישי של מועדון קרב הוא בלי חולצות ובלי נעליים.

החוק השישי של מועדון קרב הוא שהקרבות ממשיכים כמה זמן שצריך.

והחוק השביעי הוא שאם זאת הפעם הראשונה שלך במועדון קרב, אתה חייב להילחם."

מאז צאתו לאור בשנת 1996 היה מועדון קרב לקלאסיקה מחתרתית. כיום הספר מזוהה כאחד הרומנים המקוריים והפרובוקטיביים של שנות התשעים. "אומרים שתמיד היו מועדוני קרב. תמיד יהיו מועדוני קרב. מלצרים תמיד ישתינו במרק. אנשים תמיד יתאהבו. רוב הבחורים נמצאים במועדון קרב כי יש משהו שהם פוחדים מדי להילחם בו. אחרי כמה קרבות אתה פוחד הרבה פחות." זהו סיפורו הקודר והמשעשע של צעיר שכוח אֵל, טיילר דרדן, המגלה שזעמו כלפי העולם המלא בכישלונות ושקרים לא יוכל להיקבר תחת תרבות צריכה ריקה מתוכן. הנחמה שלו ושל עמיתיו שלוּלֵי הזכויות באה מקרבות אגרוף סודיים במרתפי ברים לאחר שעות העבודה. מועדון קרב הוא פרי רוחו של טיילר דרדן, שלדעתו מצא לחבריו ולעצמו דרך להתקיים מעבר לחייהם המגבילים והכושלים. אך בעולמו של טיילר אין חוקים, אין גבולות, אין מעצורים. הספר עובד לסרט פולחן מצליח בבימויו של דיוויד פינצ'ר והפך לאייקון תרבותי.

צ'אק פאלניוק – עיתונאי, מכונאי וסופר – גר ועובד בפורטלנד, אורגון. בבגרותו נהג להתנדב בהוספיסים ולהסיע חולים סופניים לטיפולים שלהם. "מועדון קרב" הוא ספרו הראשון. ספרו "רדופים" ראה אור בהוצאת זמורה-ביתן.

"כתיבה שטנית, חדה ומשעשעת." וושינגטון פוסט "בכורה מדהימה! סאטירה עוצמתית אפלה, מטרידה ומורטת עצבים." סיאטל טיימס

הוצאת: כנרת זמורה דביר
תרגום: אריאל ניצן ואלכס גורביץ'

ומה אני חשבתי עליו:

מצאתי את הספר הזה בדוכן פגומים של סטימצקי ושמחתי על מזלי הטוב שהדבר היחיד שהיה "פגום" בספר הייתה העובדה שיש לו קרע קטן בכריכה וסימן של מדבקה שלא ירדה טוב. חשבתי שזה קצת פואטי שהעותק הזה חבוט כזה. זה מתאים לספר שסובב סביב התאגדות מחתרתית שהתחילה בכך שאנשים פשוט היו מכסחים אחד את השני.

הבעיה הייתה שכמה שהתרגשתי מהעובדה שיש לי עותק – ככה פחדתי להתחיל לקרוא אותו.

זה לא כאילו לא ידעתי מה אני הולכת לקבל – הרי ראיתי את הסרט. ובכל זאת… כגודל הציפיה כך גודל האכזבה, אני מתארת לעצמי?

הרי מה שהדהים אותי בסרט היה פחות העניין המחתרתי הפוליטי שלו, אלא הפסיכולוגיה העמוקה של המספר. הסרט הזה הוא אחת מאבני הדרך שלי בהבנה שאני אוהבת שמצליחים לעבוד עלי כמו שצריך. 

ובכן, אני מכירה את הטוויסט. אז מה הספר יכול לחדש לי? והאם החוויה לא תהרס בגלל שאני מכירה את הטוויסט?

אז שורה תחתונה – אולי זה פגם קצת, אבל הספר הזה עדיין השאיר אותי פעורת פה.

הספר עוקב אחרי המספר בלי השם, נדודי השינה שלו, המחשבות הפרועות שלו וטיילר דרדן – שלוקח אותו תחת חסותו ולאט לאט מרחיק אותו מהאדם הקונפורמיסט הצרכן שהוא היה. לאורך כל הספר המנטרה של מועדון קרב חוזרת – החוק הראשון של מועדון קרב הוא שלא מדברים על מועדון קרב.

וזה ממש על רגל אחת כי כל מידע נוסף הוא גם חשוב וגם לא חשוב וגם ספוילר וגם לא ספוילר. הספר הזה הוא החתול של שרודינגר פרוס על שלושים פרקים.

לאורך כל הקריאה, בתור מי שכבר מכירה את הטוויסט, ניסיתי לסמן לעצמי את הרמזים שפספסתי בסרט, אבל הספר הזה כתוב באמת מהמם. יכול להיות שהייתי חושדת, ואולי לא. כי הספר קופץ בין נקודות מבט. מצד אחד הן כולן של המספר שמספר על עצמו, אבל לעיתים הוא פונה אל הקורא בגוף שני, ובאמצע הסיפור הוא יעצור כדי לספר סיפור צד, או אנקדוטה, או פשוט ישתלח בעולם ובקפיטליזם ובתרבות הצריכה.

התחושה שהיא שטיילר שולט ביד רמה, הוא יודע הכל והמספר לא יודע כלום, אבל הוא גם יודע דברים כי טיילר יודע אותם.

ובין כל זה נמצאת מרלה שהיא חוסר השקט והשקט של המספר ביחד. העלילה סובבת סביבה ולידה. לכל מקום שלא נפנה בקריאה הזאת נמצא את נקודת המבט של המספר ואת צורת ההסתכלות שלו על העולם; העולם של המספר חולה, והכל מרקיב לו מול העיניים. מבחינתו – אנחנו נולדים במטרה היחידה למות, והמוות הזה הוא בעצם השחרור של הכל.

או שזו בעצם העייפות שלו מדברת?

יש מצב שסיימתי את הספר ביומיים. הוא שואב. מצאתי את עצמי בולעת דף אחרי דף ומתעלמת מהשעה בשעון ומהעובדה שיש לי ערימת כביסה לקפל. זמן הוא לא דבר מוגדר בספר, שנע בין נדודי השינה של המספר ובין הדברים שהוא לא זוכר. גם אני הייתי בבועה ובה התקיימנו אני והעמודים שנשארו לי לסיום.

ואז הסתיים הספר. אחרית הדבר היא מפי הסופר, כנראה כתוספת למהדורה מאוחרת יותר של הספר, בה הוא מספר איך הספר הזה הפך לאגדה חיה ונושמת מתחת לאף שלו.

ואז גם אחרית הדבר נגמרה ובאמת שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי יותר ואיך ממשיכים מפה. הכל התערבל לי בראש. הזעזוע, השאלות, המשמעות, ההגדרות. זה ספר שמשאיר אחריו תחושת איכס וצמרמורת. תחושה שגורמת להרים עיניים ולהסתכל מסביב ולהתחיל לתהות אם אולי יש משהו באפוקליפסה הצרכנית של טיילר דרדן. יש משהו שלו וכמעט זן בצורה שהוא תיאר את התמוטטות הציווילזיציה. זו הייתה תמונה מאוד בהירה וחדה בתוך בליל המחשבות של המספר והחיבור שלו למציאות.

האם אני ממליצה על הספר הזה?

לא לכולם. יש מצב שהסרט מספק בהחלט. מי שריצה לנבור יותר במניפסט של האנרכיה המאורגנת של טיילר דרדן יהנה מהספר.