ז'אנר: מותחן בלשי, קלסיקה.
למי מתאים: אוהבי תעלומות רצח ואנשים שלא מפריעה להם גזענות ומיזוגניה להמונים.

על רגל אחת:

רומיאו ויוליה פוגשים את בוני וקלייד.

מתוך גב הספר:

על רקע מקדשי הפרעונים נוראי ההוד של מצרים מוצאת את עצמה חבורת תיירים בזירת פשע לא צפויה – ספינת טיולים על נהר הנילוס. כשמתברר כי גם הבלש פוארו בין הנוסעים, עד מהרה נהיים כולם חשודים במעשה. משולש אהבים, ירושת עתק ומזימות בין לאומיות מסבכים את התמונה, אך כמו תמיד, ידֵע פוארו החד כתער להתיר בקפדנותו הבלתי נלאית את סבך הקשרים ולחשוף את הפתרון שיעורר תדהמה בכולם.

מוות על הנילוס, תעלומה סוחפת על אהבה, קנאה ובגידה, הוא אחד מספריה הנודעים והאהובים של אגתה כריסטי, אשר עובּד לתיאטרון, לקולנוע לרדיו ואף לרומן גרפי. ב 2019 יצֵא לאקרנים עיבוד קולנועי חדש לספר בבימויו של קנת בראנה.

השורה הראשונה צונזרה עקב ספויילר מחריד.

למה לעשות דבר כזה, אני שואלת, למה?

ועל הדרך, גם הסרט של קנת באנה עדיין לא יצא בגלל קורונה ומגיפות אחרות.

הוצאת: עם עובד

תרגום: מיכל אלפון

ומה אני חשבתי עליו:

אחרי שסיימתי לקרוא את ולא נותר אף אחד, החלטתי לנסות לקרוא עוד ספר של כריסטי, והפעם ללכת על הקלאסיקות האמיתיות שלה, ולקרוא קצת ממעללי הרקול פוארו.

אחרי שני ספרים, אני חושבת שבטוח מצידי להניח שסגנון הכתיבה של כריסטי מזכיר מאוד כתיבת מחזות. יש לה חלוקה מאוד ברורה בין המערכות, היא דואגת להציג את כל הדמויות אחת אחרי השניה ומסובבת את העלילה סביב תמונות והתרחשויות, שהיום, בעיניים של המאה ה-21 נראות מאוד גסות מבחינת עריכה.

אנחנו מתוודעים לדמויות שבסופו של דבר, אחרי 100 עמודים בערך, יגיעו להיתקע ביחד בספינה על-גבי הנילוס, ורק לאחר חצי ספר בערך מתרחש המוות שהובטח בכותרת הספר. לאור זאת, באמת תמוהה בעיניי הבחירה של העורכים לכתוב בתקציר האחורי בשורה הראשונה (לא פחות) מי הנרצח.

גילוי נאות- לא קראתי את הכריכה האחורית. פשוט שלפתי את הספר מהמדף בספריה בלי לרפרף בו יותר מידי, אבל די מהר הצהרתי לכל מי שסביבי והיה מוכן לשמוע (וגם שלא) מי אני חושבת שעומד להירצח. וצדקתי.

ואז התחלתי במסע ניחושים מי הרוצח ומי סתם שם כדי לבלבל אותנו. כמובן, כריסטי הכינה סלט מהכל. היא דאגה להכניס לנו עוד דמות שכנראה חוזרת ממעשייה אחרת של פוארו, שמחפשת גם היא פושע משל עצמה. ואז עוד רבע ספר אנחנו מתעסקים בעוד פשע שולי שמצטרף לקלחת הגועשת שלנו, ומגלים עד כמה הרקול פאורו הוא דמות טרחנית שנהנית לשמור את כל הקלפים לעצמה, ולא לשתף במחשבותיה גם את השותף שלו לחקירה.

לזכותה של כריסטי יאמר – הסחרחורת שהיא עשתה לי עם הסביבון-קרוסלה שלה עבדה. רשמתי לי הערות, עליתי על כמה טוויסטים, אבל לרוב נשארתי מבולבלת מספיק כדי שאהיה מרוצה מהתוצאה. היו רמזים, גם אם לא הכי הגיוניים באותו רגע, הם אכן היו שם, ובהסתכלות לאחור אני מאוד מרוצה מהפתרון והדרך. זה כמובן היה אחד הניחושים הראשונים שלי, אבל כן אפשרתי לכריסטי לקחת אותי איתה למסע של פניות לא נכונות, עצירות באין כניסה ומעקפים, רק כדי לחזור לתוצאה הזו.

כמו תמיד, חשוב לזכור שהספר נכתב בשנות ה-30 ע"י סופרת בריטית. אופי רוב הדמויות אכן בריטי להחריד, או שהוא קריקטורה של עדות אחרות כמו איטלקים או אמריקאים. יש התעסקות בניואנסים של תרבות בריטית, הבדלי מעמדות ומה לא. זה משעשע, אני אוהבת בריטים. פחות אהבתי לגלות עד כמה כריסטי עצמה, בתור אישה, הייתה מקובעת בחשיבה מיזוגנית שוביניסטית. אה, וכמובן, לבל נשכח את ערמות הגזענות שנשפכת מכל עמוד כמעט, החל מתיאור המקומיים המצריים, וכלה באמירה שעד עכשיו קשה לי להוריד אותה בגרון, על כך שתושבי המזרח הרחוק לא מגיבים למוות באותה הדרך כמו המערביים הנאורים, מאחר והם אינם משכילים בעצמם. כן. זה נאמר.

ספויילרים פוטנציאלים:

ועל הדרך- לא, זה לא חוקי לזרוק דברים לים. זה נקרא זיהום ים ואפשר לחטוף על זה קנסות.

לא, מצרים היא לא באירופה. די רחוק אפילו. 

לא, זה ממש לא בסדר להציע למישהי נישואים שניה אחרי שהתבצע רצח! זה גם ממש לא לגיטימי לעצבן אותה ולהטריד אותה בטענה שזה חיזור.