ז'אנר: רומן רומנטי, ספרות נשים.
למי מתאים: ניקוי ראש, רומנטיקה להמונים וקצת אווירה של חופשה.

על רגל אחת:

כריסטינה לורן מוכיחות לנו שהעולם אכן "קטן מאוד".

מתוך גב הספר:

בקומדיה הרומנטית הזו של סופרות רבי המכר של ה – NEW YORK TIMES,

הכול יכול לקרות לזוג אויבים מושבעים, הטסים יחד לחופשה של החיים בהוואי.

אוליב טורס רגילה להיות האחות התאומה נטולת המזל. לעומתה, אחותה התאומה, איימי, תמיד מנצחת… אפילו על החתונה שלה היא לא שילמה. לצערה של אוליב, הדבר היחיד שגרוע ממזל רע תמידי, הוא לבלות את יום החתונה בחברת השושבין, אחיו של החתן (והאויב המושבע שלה), אית'ן תומאס.

אוליב מכינה את עצמה לחתונה מהגיהינום ונחושה לעבור אותה בשלום ובמינימום תקלות, אבל כשכל משתתפי החתונה חוטפים הרעלת מזון מהאוכל (החינמי) המוגש באותו הערב, היחידים שאינם מתמוטטים הם אוליב ואית'ן. עכשיו נותרה סוגיית ירח הדבש החינמי במאווי – אוליב תהרוג מישהו לפני שהיא תיתן לאית'ן לנסוע לגן עדן לבדו.

הם טסים לעשרה ימים של שקט מבורך, שללא ספק שווים את המאמץ הכרוך בהעמדת פני נשואים טריים, לא? 

תרגום: עדי שניידר
הוצאת: אהבות

ומה אני חשבתי עליו:

שבוע מתיש ורווי פעילות עבר עלי, ואם זה לא מספיק – גם השבת עצמה הייתה עמוסת עבודה. אז קרה שלקראת השעה עשר בלילה המוח שלי התחיל לעשות קולות של דפיברלטור מקולקל, והייתי צריכה לכבות אותו איכשהו. הרמתי את "ירח דבש, זה לא!"

אחרי שהחתונה של התאומה בת המזל של אוליב טורס נהרסת ע"י קלקול קיבה קולקטיבי, אוליב מוצאת את עצמה תופסת את מקום אחורה בירח הדבש החינמי, כדי שלא יתבזבז. השותף שלה? האח של החתן, אותו היא מחשיבה כאויבה המושבע, לאחר שבמפגש הראשון שלהם הוא הסתכל קצת עקום על חטיפי הגבינה שלה.

שורה תחתונה? ספר חמוד מאוד. אין יותר מידי קרינג', אין יותר מידי דרמה מונפצת ורוב הדברים שקורים בספר מאוד אמינים ואפשר לראות אותם קורים במציאות. יש כימיה בין הדמויות, ה"ויכוחים" שלהם היו חמודים ודי לא קניתי את עניין ה"אני שונאת אותך" שלהם די מהתחלה, אבל זו רק אני. הטוויסטים אומנם לא היו מפתיעים יותר מידי, אבל לפחות הם לא היו הזויים או חסרי ביסוס, ובאופן כללי הספר היה יחסית מחובר למציאות.

אוליב מתחילה את הסיפור בעיקר ממורמרת על עצמה, על הסיטואציה שלה ועל העולם, ונלחמת באופן אקטיבי בעובדה שהיא רואה זיק אנושיות באויב המושבע שלה וזה גורם לה, חס ושלום, לחבב אותו.

אבל מסתבר שהם עובדים טוב ביחד כשהם לא עסוקים בלשנוא אחד את השני בכוח, ומגלים שהם דווקא מסתדרים לא רע.

פרט לכך יש כמה טרופים ממוחזרים, אבל משומשים פה בצורה דווקא מרעננת יחסית שלא לגמרי גרמה לי לגלגל עיניים.

המשפחה של אוליב משעשעת ומקסימה, והייתי שמחה לקבל עוד ממנה, במיוחד אולי לאיזו עלילת צד שתפתור את סוגיית ההורים של אוליב שמוזכרת יותר מידי פעמים בשביל להישאר סטטית.

סיימתי את הספר עם חיוך והרגשה רעננה. הדבר היחיד שאולי הייתי צריכה להוסיף? משחק שתיה בכל פעם שמוזכרת המילה "חינמי".