ז'אנר: פרוזה, נגיעות מציאות רבודה ומד"ב.
למי מתאים: חובבי ספרי אווירה, רומנים שמשחקים על הגבול בין מציאות לחלום ומסע בזמן.

על רגל אחת:

שאלות מוסריות ומה זה אומר בעצם להיות אנושי.

מתוך גב הספר:

עלילת הרומן השישי של אמילי סנט ג׳ון מנדל נודדת בין מקומות וכוכבים ומשתרעת על פני מאות שנים.

אירוע אחד פעוט חוצה את ציר הזמן והמרחב ומחבר בלי להתכוון בין צאצא בריטי שהוגלה לקנדה הבריטית בתחילת ימיה, אישה בתחילת מגיפת הקורונה שמחפשת את חברתה שנעלמה, סופרת במהלך קידום ספרה כמאתיים שנה לאחר מכן ובלש בבית מלון שחי כמאתיים שנים נוספות אחריה.

בספרה זה, השאפתני ביותר עד כה, ממשיכה אמילי סנט ג׳ון מנדל לחקור את את הנושאים שהעסיקו אותה בספריה הקודמים, לארוג עלילות מפותלות על נדודים, אמנות, דמיון וזיכרון ולשזור אותן בווירטואוזיות לכדי יקום המסתעף בין מרחבים, זמנים, קיומים וסיפורים.

הספר זכה בשבחים רבים, נכלל ברשימות ספרי שנת 2022 של אמזון, פייננשל טיימס וברק אובמה וזכה בפרס Goodreads Choice לשנת 2022 בקטגוריית המדע הבדיוני.

הוצאת: ידיעות ספרים, בבל
תרגום: שרון פרמינגר

ומה אני חשבתי עליו:

כל-כך התרגשתי מצאת הספר הזה. כמה התרגשתי? עשיתי לו בוק צילומים שלם עוד לפני שקראתי מילה. בעצם זה שקר. קראתי פרק. אבל את הסט דמיינתי ובניתי חודשים לפני שתרגום הספר הוכרז בכלל, והוצאתי לפועל בעזרתה של גלי, שבעצם בזכותה הכל קרה.

תוהה מי ירים את הכפפה ויזהיר את הסופרת אמילי סנט ג'ון מנדל שצמחו לה שתי פאנגירלז פה בישראל.

חתימת הכתיבה של סנט ג'ון מנדל מורגשת בספר הזה מאוד, אבל בעוד ש"מלון הזכוכית" מרגיש כמו אסופת תמונות וקטעי חיים, ב"ים השלווה" קל יותר להבחין בקו העלילה והתמה החוזרת שמקשרת בין מקטע למקטע.

הפעם הסיפור נע בין צירי זמן שונים ולכולם דבר אחד משותף – שיבוש.

בלתי אפשרי לספר על העלילה או על הדמויות בלי להרוס את השורה התחתונה והרעיון הכללי של הספר. ובעצם, הספר עוסק בהגדרת המציאות ומה הופך לדבר לאמיתי, ואם הוא לא אמיתי, איך אפשר להוכיח את זה?

זה ספר על אנושיות, בחירות והשלכות.

הוא נוטה יותר לכיוון המד"ב ומתייחס לעתיד אפשרי של האנושות, ואיכשהו, עדיין מצליח לרחף לו עם שאלות של בין מציאות לדמיון או חלום. מעבר לכך, סנט ג'ון מנדל בונה על העבודות הקודמות שלה ועל השאלות שהעלתה בהן וממשיכה לנבור בהן. מי שקרא את "מלון הזכוכית" ימצא קריצות לספר גם ב"ים השלווה".

כנראה שאקרא כל דבר שסנט ג'ון מנדל תכתוב. היא שובה אותי כבר מהמילה הראשונה. היא תמציתית; בספר של 200 וקצת עמודים היא מצליחה לבנות עולם, אווירה ואפילו דמויות שיהיה לי מספיק אכפת מהן. הקצב נכון והרעיונות ברורים. היא לא מתאמצת להסביר או להעביר דווקא את האג'נדה שלה, אלא מנהלת דיון עם הקורא, או בעצם – מאפשרת לקורא לפתח את הדיון הזה לבד.

בדיוק כמו עם "מלון הזכוכית" – גם הספר הזה לא לכולם, אבל הוא בהחלט שווה.