ז'אנר: רומן נעורים עם נגיעות פנטזיה.
למי מתאים: אוהבי פנטזיה רכה ודרמות נעורים.

על רגל אחת:

למרות כל מה שאכתוב פה – הספר לא רע. הוא פשוט בוסרי.

מתוך גב הספר:

מאז ומעולם העדפתי לשמור בסוד את העובדה שאני מכשף.
למדתי בבית ספר של סתמיים ולא רציתי שיחשבו שאני מוזר. היה לי חבר טוב אחד וזה הספיק לי. בבוקר למדתי היסטוריה וספרות, ואחר הצהריים התאמנתי בכישופי הגנה וברקיחת שיקויים.
שום דבר לא הכין אותי ליום שבו נאלצתי לעמוד מול המועצה הגדולה של המכשפים ולהסביר להם למה התנהגתי כמו אידיוט. לא חשבתי שאצליח להתחבר לכל כך הרבה אנשים בזמן כל כך קצר ושאשתכנע לעשות דברים שיהפכו לי את הבטן, ובחלומות הכי רחוקים שלי לא חשבתי שכל זה יתחיל בגלל מישהי אחת.
עכשיו אני צריך לסדר את הבלגן שיצרתי, בתקווה שאף אחד לא ייפגע בדרך. זה לא הולך להיות פשוט, ויכול להיות שאכשל פעמיים או שלוש, אבל בסוף אני חייב להצליח.
מזל שמכשפי הצפון לא נוטים לוותר כל כך בקלות.

מהרגע שבו פונה רוני אל בן כיתתה אילון, נסחפים השניים אל שרשרת הרפתקאות שמעמידה את כל החבורה שלהם במבחן ושמאלצת אותם להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלהם. במהלך המסע להשגת העין של גבריאל – כדור בדולח שיכול לסייע להם בחיפוש אחר האמת – מגלים כל המשתתפים את העיקר על עצמם ועל חבריהם, וכל זה בעולם מלא בכשפים, בשיקויים ובמערות מסתוריות – ממש כמו בכל תיכון רגיל.

"יומנו של מכשף" הוא סיפור פנטסטי קצבי ומותח על כוחו של כישוף, אך יותר מזה – על הכוח הפנימי שמלווה אותנו ועל חשיבותם של האנשים הקיימים בחיינו.

הוצאה עצמית.

ומה אני חשבתי עליו:

אני מתארת לעצמי שאם עקבתם אחרי מספיק זמן שמתם לב שאני מנהלת דיאלוג עם הספרים שאני קוראת. לפעמים יש לי קצת מזל ואני יכולה לנהל דיאלוג (או בעצם מונולוג ארוך שאני רק מעמידה בו פנים שהצד השני לוקח חלק) עם הסופר עצמו. לי זה נחמד, הסופרים שנאלצו לשרוד אותי יכולים להעיד אחרת אם הם רוצים.

גם את "יומנו של מכשף" קראתי ושיתפתי את רוני לונדון בחוויות שלי. לזכותי יאמר שרוני ביקשה – אז כאילו… רק חצי מהאשמה עלי?

הפיל שבחדר הוא שלא נעים לפעמים לכתוב על ספרים וסופרים ישראלים כי הם חלק מהקהילה וישנה מגפה חשוכת מרפא שקוראים לה "לא נעים לי".

לא נעים כי הרגשות יפגעו, לא נעים כי אולי זה יפגע במכירה, לא נעים כי מה יקרה והסופר יחליט להתנקם ולהשחיר את שמי? המון לא נעים ועם רובו אפשר להסכים והחששות האלה לגיטימיים לחלוטין.

המזל שלי הוא שרוני בחורה נחמדה וסבלנית מאוד ולא פחדה מלקבל ביקורת, גם כשהיא הוגשה בחוסר הטאקט המשווע שלי.

השורה התחתונה שלי היא שלטעמי הספר לא מספיק בשל. יש פה גרעין של רעיון טוב ופיתוח לא נכון של צורת הסיפור. אני חושבת שליווי כתיבה טוב או בחירת אנשי מקצוע אחרים הייתה תורמת ומקפיצה את הספר הזה – שהפוטנציאל בו אדיר – בכמה רמות.

זה קצת מזכיר לי דיונים של רעיון מול ביצוע –  מה עדיף מבין שניהם? רעיון מפוצץ וביצוע חפיף או רעיון שהוא "בסדר" וביצוע מרהיב?

במקרה הזה הביצוע הכעיס אותי, כי בין הכשלים ראיתי את הפוטנציאל והכוונה. אולי הספר היה צריך להבשיל עוד קצת ולעבור עוד קצת לפני שהוא יצא לאור. יכול להיות שבגלגול הבא שלו הוא יהיה ספר מאוד מיוחד וטוב. כרגע הוא… צל.

הספר מתחיל מנקודת המבט של אילון, שהוא מכשף צפון שלומד יחד עם הסתמיים ביום ומתאמן בכשפים אחר הצהריים. הוא מתחיל את השנה האחרונה בתיכון ודווקא ביום הזה, רוני מחבורת המקובלות של השכבה, שמסתבר שהן ידועות לשמצה בשטויות שלהן, מתחילה לדבר איתו.

וככה רוב הספר קופץ בין רוני לאילון ואיפשהו קצת אחרי האמצע נקודות המבט מתרחבות ונוצרת "חבורה", והם מתחילים בלעשות דברים רגילים של בני נוער ואיכשהו מתגלגלים לאיזו הרפתקה מוזרה של מכשפים והם מניחים הרבה הנחות בדרך וכמעט ולא מתמודדים עם שום השלכות של הדברים שהם עושים.

רוני תוקפת כמה נושאים כואבים וחשובים כמו אלימות במשפחה, תקיפה מינית והתמודדות עם פחדים – הבעיה העיקרית שלי היא שהרגשתי שאין מספיק חפירה ובניה לאותם נושאים. דברים נפתרו לי מהר מידי, לעומת התעסקות בדברים אחרים שארכה יותר זמן מהנחוץ ועיכבה לי את הקריאה מאוד.

איפשהו שם באמצע הייתה חסרה לי הבגרות. הרגשתי כאילו הספר לא באמת מדבר לנוער בוגר אלא לנוער צעיר, וזה יצר קצת דיסוננס כי באמת שהועלו נושאים קשים שלאו דווקא מתאימים לילדים בני 14.

נאמר כבר קודם שלספר יש תחושה של השמיניה (גם של הילדים מגבעת נפוליאון, פשוט עם זה אני לא מסכימה) – אז כן. הוא מזכיר את השמיניה, אבל לטעמי לא מהסיבות הנכונות.

כמו כן, לא היה לי תום אבני בספר הזה ואני מוחה. אני רוצה תום אבני.