ז'אנר: נוער בוגר (אבל מאוד), פנטזיה, ריטל.
למי מתאים: אוהבי ריטלינג של אגדות קלסיות, פיות ופנטזיה לנוער בוגר.

על רגל אחת:

נמצאה דמות ראשית יותר מרתיחה מקליירי פריי ויותר משמימה מבלה סוואן. מזל טוב.

מתוך גב הספר:

פֵיירָה בת ה־19 מכירה את היער היטב. כציידת מיומנת המפרנסת את משפחתה, היא יודעת מה מותר ומה אסור לעשות באזורים הפראיים. כל זה משתנה כשהיא הורגת זאב ביערות, ויצור מבעית תובע תגמול על החיים שקיפחה: הוא דורש את חייה שלה. פיירה נגררת ללא יכולת להתנגד לארץ קסומה ובוגדנית, ולמרבה האימה מגלה שהשובה שלה הוא טַמְלין, אחד מבני הפיות הקטלניים ביותר ששלטו בעבר בעולמה.

בעוד פיירה מתאקלמת בביתה החדש, רגשותיה כלפי טמלין משתנים מעֹוינּות קרה כקרח לתשוקה לוהטת, שממוססת את כל השקרים ששמעה על אודות הפיות. לפתע נראה שבילוי שארית חייה בארץ הפיות אינו נוראי כל כך. ואולם ביתה החדש של פיירה נתון בסכנה. צל עתיק ומרושע מאיים להשתלט על הארץ ועל יושביה. נראה שטמלין מבקש להרחיק את בת האנוש מהסכנה בכל מחיר, אבל פיירה יודעת שרק היא תוכל למצוא דרך לעצור את האופל, בטרם בן הפיות ועולמו יֹאבדו לעד.

שרה ג'יי מאס היא סופרת נוער אמריקנית. את 'כס הזכוכית', סדרת רבי־המכר הראשונה שלה, החלה לכתוב כשהייתה בת 16. הסדרה השנייה שכתבה, שנפתחת בספר חצר של ורדים וקוצים, התקבלה גם היא בהתלהבות עצומה ברחבי העולם, תורגמה לשפות רבות וספריה היו לרבי־מכר.

"אי אפשר להפסיק לקרוא." (יו־אס־איי טודיי)

"מתח, רומנטיקה, תככים ופעולה. את הספר הזה אסור להחמיץ!" (האפינגטון פוסט)

תרגום: יעל אכמון
הוצאת: כתר

ומה אני חשבתי עליו:

מעשה בספר שהצליח לעצבן אותי מכל-כך הרבה סיבות רבות ומגוונות שלצערנו כולן ספויילר, ולמרות שהספר בעיקר הוציא ממני קולות של חוסר סבלנות וגלגולי עיניים שאפשר לשמוע, כנראה שיש משהו בכתיבה של שרה ג'יי מאס, כי סיימתי אותו תוך יומיים. 

יש ספרים שכיף להתעצבן עליהם. כנראה שזה אחד מהם.

הספר הוא בעצם ריטל של היפה והחיה העוקב אחרי פיירה בת ה-19, ציידת מכורח הנסיבות שצריכה לפרנס את משפחתה העלוקתית בכך שהיא מעבידה את עצמה בפרך וזוכה להמון גוונים של כפיות טובה.

יום אחד היא נתקלת בזאב והורגת אותו, אך אבוי! מתגלה כי הוא אחד מבני הפיות ועכשיו נחרץ גורלה של פיירה והיא נאלצת לנטוש את משפחה ולעבור לגור מעתה ועד עולם בחצר האביב תחת שלטונו של פיי נעלה.

אוקי. אני אוהבת את היפה והחיה. אני אוהבת פיות. אני אוהבת סיפורי ריטלינג.

אני לא אוהבת את מה שקורה בספר הזה.

פיירה הופכת להיות שלוש דמויות שונות במהלך העלילה, ועל כן היא דמות לא עקבית וללא אופי משל עצמה, אלא מתאימה את עצמה לצורכי העלילה. שרה ג'יי מאס גם עשתה לעצמה חיים קלים מידי והפרה חוקים מאוד ברורים שקיימים בפולקלור פיות ועל כך כנראה שלא אסלח לה לעולם. היא לא התחייבה לעולם שהיא יצרה ולחוקים שלו ובכך פטרה את עצמה מלחשוב בתחכום ולכתוב בצורה חכמה ומשכנעת.

לא הורגשה כימיה בין הדמויות, ואם הנושא הזה כבר עולה – פיירה חיה חיים מאוד מצומצמים בשהייה שלה בחצר האביב ולא באמת פקחה עיניים, אוזניים או התעניינה בשום דבר, מה שמן הסתם בא בעוכריה לאחר-מכן, אך גם מנע התפתחות מאוד חיונית של הדמות והעולם – כלומר – פיירה, וכך גם אנחנו, לא מושקעים בצרות של העולם הזה כי אנחנו רק צופים מהצד. ולמה זה חשוב? כי הסוף של הספר מסתמך על כך שפיירה תהיה מושקעת בעתיד העולם הזה.

טמלין, בתור מושא אהבה, היה משכנע בערך כמו חמאה מומסת. 

זאת אומרת – הוא היה חמוד. ומקסים. אבל אלו דברים שאת אומרת על הידיד הכי טוב שלך ולא על הגבר שאת דלוקה עליו. הדמות של איש החצר שלו הייתה בעלת הרבה יותר אופי, שזו בעיה בפני עצמה.

העלילה עברה די בצמוד לחוקי האגדה שעליה היא מבוססת עד בערך לרבע האחרון שהפך להיות הרץ במבוך פוגש את משחקי הרעב ובעיקר איכזב אותי כי ציפיתי שהרעה הגדולה של הסיפור הזה תהיה דמות להתאהב ולהעריץ אותה, אבל היא התגלתה בתור סטוקרית אובססיבית ורצחנית שיצאה מכלל שליטה, וכנראה שאם היו מחבקים אותה קצת יותר בילדות, היינו יכולים לחסוך לעולם את כל הטנטרומים שלה.

והאם ניכנס לדיון ההסכמה שעולה שוב ושוב סביב הספר הזה?

אכן יש משחק מאוד רופף עם מושג ההסכמה. יש ניצול מאוד מובהק והתעללות מאוד מובהקת בפיירה בעצם מתוקף כך שלקחו לה את האפשרות להסכים מלכתחילה.

האם זה מוצדק? אנחנו מתפרצים פה לדלת שכבר נפתחה באדיבותו של סוורוס סנייפ. האם מעשה טוב אחד שלך וכוונות נסתרות נכונות מוחקות את כל הרע? מתי ואיפה עובר הגבול?

אולי ההשוואה בינו לבין סנייפ היא קצת בוטה. הוא לחלוטין יותר חביב, וכנראה הדמות היחידה שאשכרה משכנעת ומעניינת בכל הספר הזה, אבל הוא מאוד… פרובלמטי בעצם הקיום שלו.

לסיכום, אגיד רק שגיליתי שהסדרה מונה שישה ספרים ואישית אני חושבת שזו חוצפה.