ז'אנר: פנטזיה אורבנית, נוער.
למי מתאים: אוהבי מספרים לא אמינים וסיפורי רוחות רפאים.
על רגל אחת:
יש רוח רפאים בשם הספר אבל זה בעצם ספר על הזנחה הורית פושעת וילד עם נטיות פסיכופתיות.
מתוך גב הספר:
רוח רפאים מנסה לשחזר מי היא היתה וכיצד הגיעה למצבה הנוכחי בזמן רוח הרפאים – ספרה של דיאנה ווין ג'ונס, אחת מהסופרות המקוריות והמשפיעות בתחום הפנטזיה לנוער, מחברת הטירה הנעה וקלסיקות נוספות.
רוח הרפאים לא יודעת מי היא. היא לא זוכרת מה קרה, אבל היא בטוחה שהיתה תאונה. נדמה לה שהיא קשורה איכשהו לארבע אחיות אשר עומדות לעשות משהו מאוד מסוכן – או שאולי כבר עשו אותו? ללא גוף, ללא שם וללא זכרונות מנסה הרוח לפענח איפה ומתי היא נמצאת, ומה חלקה בסבך הכואב של יחסי האהבה והכעס במשפחה אחת משונה.
הוצאת: עוץ
תרגום: יעל אכמון
ומה אני חשבתי עליו:
"זמן רוח הרפאים" יצא ספר יוני באתגר השנתי שלי, ואני לא בטוחה אם זה היה במודע או לא. יכול להיות שבחרתי לי ספר "דק" לחודש הזה כי תיארתי לעצמי שלא יהיה לי זמן. צדקתי. בכל חודש אחר כנראה שהייתי מסיימת את הספר ביום וחצי, אבל זה חודש יוני, מה שאומר שהייתי עסוקה בלהיות עסוקה, וכשלא הייתי עסוקה רעיתי קצת בשדות זרים וסיימתי שני ספרים דיגיטלים.
אבל אני עובדת על עצמי ומנסה לעמוד בדד-ליינים, אפילו אם הם מומצאים לחלטין ואני היחידה שאכפת לה מהם.
זה ספר… איך אני אגדיר אותו? מוזר. הוא הרבה דברים וקשה להיכנס עליו בהתחלה. הספר נכתב בגוף שלישי ומתמקד בנקודת המבט של רוח הרפאים שלא יודעת מי היא, איך היא הגיעה לאן שהגיעה ומה היא אמורה לעשות. היא מרכיבה לעצמה פאזל מהמידע שזמין לה, אבל היא לא מכירה את חוקי המשחק או את המסגרת, אז זה למעשה משחק ניחושים אחד גדול. אבל היא יודעת שמשהו נורא קרה ושהיא צריכה לטפל בו – הרי היא לא רוח רפאים סתם.
זה ספר צפוי ולא צפוי. כביכול יש לו אלמנטים של ספר מתח ובו הרוח צריכה לפתוח את הרצח של עצמה, אבל זה לא בדיוק מה שקורה. זה ספר פנטזיה ועל כן קיומה של הרוח מתקיים במקביל לעוד כוחות וחוקים אחרים.
אבל מה שמצאתי יותר מעניין בספר הזה הוא דווקא הרקע – הדברים שהם כביכול לא חשובים אבל לדעתי מהווים את המפתח של הנעת העלילה כולה – וזו ההזנחה ההורית הפושעת שמתרחשת שם.
העלילה עוקבת אחרי ארבעת האחיות מלפורד, שההורים שלהן מנהלים בית-ספר לבנים והם תמיד מאוד עסוקים בהמון דברים שהם לא הבנות שלהם. הם אפילו לא שמים לב כשאחת נעלמת – אז מה הפלא שהן עושות את הדברים שהן עושות? אולי, אם זה יהיה חמור מספיק, אבא ואמא ישימו לב.
הבעיה שלכל מעשה יש השלכות, ואת זה רוח הרפאים לומדת בנפשה שלה, במצבה שנמצא איפשהו בין לבין, צופה בלבד בלי יכולת להשפיע. האם הטעויות שלנו לעולם נידונו לחזור על עצמן?
במצבן של האחיות מלפורד, עושה רושם שכל צורה של תשומת לב היא טובה ולא באמת משנה מי מעניק להן אותה – הן יקפצו על המתנה.
הסוף גרם לי לחשוב הרבה. ההרגשה הייתה של חתיכות שנופלות למקום – פתרון שהוא מספיק הגיוני ועדיין לא מזלזל בתהליכים ובחוקים שהובהרו לאורך העלילה. זה היה מעניין מאוד וגרם לי לחשוב שאולי הספר הזה יכול היה להיות גם ספר "מבוגרים" ובו אפשר היה להיכנס קצת יותר לעומק בדברים שקרו בין זמן רוח הרפאים לזמן הליניארי של העלילה.
יש כמה תיאורים גרוטסקים של הקזת דם, אזכורים של איברים שבורים אבל בעיקר המון הזנחה הורית ודמיון מפותח של נערים.
השאר תגובה