ז'אנר: מותחן, קלסיקה.
למי מתאים: אוהבי תעלומות רצח.

על רגל אחת:

סוף עמוד 263 (הוצאת עם עובד, התשע"ט) ואני רותחת מכעס (מתוך 277).

מתוך גב הספר:

״את הספר הזה כתבתי משום שהקושי שהוא הציב בפניי היה מרתק. עשרה בני־אדם צריכים היו למות בלי שהסיפור ייראה מגוחך ובלי שזהותו של הרוצח תתברר מאליה. כתבתי את הספר לאחר תכנון רב ועצום והייתי שבעת רצון מהתוצאה. סיפור ברור וגלוי, מעורר תימהון, אף שפתרון הגיוני לגמרי בצידו; עד כדי כך שצריך היה אחרית דבר כדי להסבירו. הספר התקבל יפה בקרב הקהל והמבקרים, אבל יותר מכול שמחתי בו אני כי יותר מכל מבקר ידעתי כמה זה היה קשה.״

אגתה כריסטי, 1977.

"ולא נותר אף אחד" הוא אחד מרבי־המכר הגדולים ביותר בכל הזמנים, ונחשב בעיני רבים ליצירת המופת של אגתה כריסטי. הוא ראה אור ב־1939, ומאז נמכר בעשרות מיליוני עותקים ברחבי העולם ועוּבּד פעמים רבות לקולנוע, לטלוויזיה ולתאטרון.

הוצאת: עם עובד
תרגום: מיכל אלפון

ומה אני חשבתי עליו:

אני לא קוראת הרבה מותחנים. משומה את הז'אנר הזה אני צורכת יותר בתור סדרות או סרטים.

לפני כמה חודשים נתקלתי בסקירה על הספר בערוץ יוטיוב והקונספט עניין אותי. הכנסתי את הספר לרשימת ה-TBR שלי ואמרתי לעצמי "מתישהו יבוא לי על הספר הזה בול". 

ואז הגיע קריאתון דצמבר והנושא – בלשים על זמניים. אגתה כריסטי וארתור קונן דויל! הזדמנות פז לקרוא את הספר של כריסטי שהכי עניין אותי.

אז צדתי את מלאי הספר בספריות העיר באמצעות האינטרנט, ושמתי פעמי לספריה איזה בוקר. חמושה בספר עם כריכה בצבע כתום זוהר, חזרתי לעיסוקי. לא פתחתי את הספר עד יומיים לאחר מכן.

תחילה קראתי רק את הפרק הראשון, כדי להכיר את הנפשות הפועלות, כדי להבין עם מה אני מתמודדת. הייתי צריכה איזה רגע להתרגל לדרך בה כריסטי מספרת את הסיפור.

העלילה מונעת בעזרת דיאלוגים. הכתיבה פשוטה ולא מתחכמת למראית עין. הרמזים קיימים, בערך.

התוצאה? המסקנה אליה אני הגעתי עד עמוד 263 שונה מהמסקנה שאליה כריסטי רצתה שנגיע (או שלא הייתה לה כוונה שננחש כלל, והיא רק רצתה להראות לנו כמה היא חכמה ומתוחכמת).

אני קצת כועסת על כריסטי. לא יודעת אם לקרוא לזה כתיבה גרועה, או אולי כתיבה עצלנית? מצד אחד יצירת המתח עבדה בספר, והייתי על קצות האצבעות יחד עם הדמויות בסיפור עצמו, וצחקתי לי בפנים מהבריטיות המדהימה (!) שלהם ועל קור הרוח אותו שמרו כמעט לאורך כל הסיפור.

ההתנהגות של הדמויות והתגובות שלהם למתרחש שעשעו אותי עד מאוד. הן יפתיעו אנשים שלא זוכרים, או לוקחים בחשבון שמדובר בספר שנכתב ב-1939 על בריטים מנקודת מבט של סופרת בריטית.

אז על מה אני מתלוננת בעצם? על כך שאין דרך להבין את הפיתרון לבד, וללא ההסבר של כריסטי בסוף, הסיפור פשוט מרגיז. מאוד.

כן, הפתרון של כריסטי יפה, ומשכנע, והרעיון מעולה! היא עמדה בצורה מושלמת באתגר שהציבה לעצמה.

הבעיה שהוא בדיוק אותו נאום של נבל העל, אותו הוא פורש בפני הגיבור בהתרברבות יתרה כי הוא כל-כך בטוח בניצחון שלו כבר.

הפתרון מאוהב בעצמו, וכך בעצם כריסטי התאהבה במעשיה שיצרה, ומסתכלת עלינו, פשוטי העם, מלמעלה בהרגשת עליונות.

אולי בעצם אני לא יודעת להפסיד בכבוד, וזו סתם התקנטרות על כך שכריסטי הצליחה להערים עלי. לרוב אני מאושרת כשמצליחים להערים עלי – אני אוהבת לחזור אחורה ולחפש את הרמזים המקדימים.

הם לא היו פה.

אז תודה כריסטי, הספר היה חוויה. אם לא הייתי אדם עובד, כנראה שהייתי מסיימת את הספר בלילה. אבל החיים הם החיים, אז לקחו לי ארבעה ימים.