ז'אנר: רומן רומנטי, קומדיה, אירוטי.
למי מתאים: חובבי הז'אנר האירוטי, חובבי קומדיה "פרועה", מי שלא מפריע לו ספר עמוס קללות ואנשים שמחפשים לכבות את עצמם לכמה שעות.

על רגל אחת:

הקשר בין הכריכה לתוכן מקרי. אבל זה עדיין נחמד.

מתוך גב הספר:

הכלה מהממת. החתן הוא הג'נטלמן המושלם. אבל פמליית החתונה? הם חומר הגלם ממנו עשויים סיוטים. עשירים? כן. שטחיים? כן וכן. חושבים שהכול מגיע להם? אלף פעמים כן. והשושבין? סיוט שאינו נגמר.

אבל השושבינה הראשית, פרנצ'סקה, מתייחסת לחובותיה במלוא הרצינות. החתן נחטף? קטן עליה. אורחים גסי רוח? היא כבר תטפל בהם. ושושבין עם חשבון בנק מנופח ואגו מנופח עוד יותר? כן, אין שום סיכוי שהיא תניח לשמוק היומרני והשיפוטי הזה להרוס את החתונה של חברתה הטובה ביותר. גם אם הוא הגבר הכי סקסי בעולם. (ובכן, זאת התוכנית, בכל אופן…).

איידן קילבורן לא בעניין של מערכות יחסים רציניות. הוא טרוד בלהשתלט על עולם העסקים, והוא עוד לא מצא אישה, שהוא מסוגל לסבול למשך יותר מחודש, אולי חודשיים, לכל היותר. כיבוש מחוזות-בלתי-אפשריים-לכיבוש הוא פחות או יותר עניין שבשגרה בשבילו. והוא עוד לא פגש אתגר שהוא לא הצליח לצלוח. אבל פרנצ'סקה באראנסקי? נראה שהבחורה החצופה הזאת מברוקלין היא זו שתביא למפלתו.

הוצאת: אהבות, כנרת זמורה דביר
תרגום: עדי שניידר

ומה אני חשבתי עליו:

אני קוראת ספרי רומנטיקה וקומדיות רומנטיות ומתייחסת אליהן בערך כמו הקרקר שלועסים בין טעימות מנות. זה מנקה לי את הראש ומאפס אותי לכמה שעות, ואני טורפת את זה בלי לחשוב.

ראיתי שהוצאת כינרת הוציאה את הספר הזה בתרגום לעברית, עם כריכה מתוקה למדי. לרגע חשבתי שמדובר בתרגום לספר אחר תחת אותו שם, ותהיתי על הכריכה, מאחר והיא לא מתאימה לעלילה של הסיפור ההוא.

הכריכה גם לא כל-כך מתאימה לעלילה של הסיפור הזה…

אל תבינו לא נכון, הכריכה מקסימה, ולמעצב/ת שלה מגיע שאפו ענק. אבל לא קיבלתי מהכריכה את החוויה שקיבלתי מהקריאה של התוכן עצמו.

הספר הזה הוא קריאה מהירה וזריזה. קראתי אותו באנגלית בפורמט דיגיטלי (שם הכריכה יותר מעבירה את אופי התוכן). התרשמתי מהכתיבה עצמה, שהייתה מעט יותר טובה ומחושבת מאשר ספרים אחרים בז'אנר שקראתי בזמן האחרון.

הוא עדיין רווי קללות, תיאורי מין מאוד מפורטים וקווי עלילה שלא פעם גרמו לי לעצור את הקריאה ולגלגל עיניים על המסך, או לעסות לעצמי את הרקות.

מה שמצאתי גם מאוד תמוה, ואולי זה כי גדלתי במציאות שונה משל נערי אחווה עשירים ממנהטן, היא שלא האמנתי לרגע שהחבורה והדמויות בסיפור הזה באמת באמצע שנות השלושים שלהם, שלא לדבר בשנות הארבעים.

כבר בפרק הראשון הייתי צריכה לחזור כמה וכמה פעמים לאיזה שורה ולוודא שהדמות המדוברת אכן בת ארבעים, כי פשוט… אין מצב. הם מתנהגים בצורה כל-כך ילדותית וטיפשית שבראש שלי כבר הורדתי את כולם בעשר שנים לפחות, כי לא הגיוני שהאנשים האלה יותר מבוגרים ממני, פשוט לא.

הספר נכתב בשנים האחרונות, ועדות לכך היא התעסקות ארוכה סביב הטרדות מיניות, פמיניזם, שוויון מגדרי ומה משמעות המילה "לא". ודווקא זה מגיע מצד הדמות הגברית בסיפור ובמעשים שלו.

זה מהמם, אבל לא לגמרי אמין לדמות שלו ולאוויר שנוצר סביבו כשאנחנו רק פוגשים אותו. איידן קילבורן, הרווק הנחשק של מנהטן, לא בדיוק עובר כפמיניסט בשום מילה שהוא אומר, או חושב. הוא חי בשביל המשחק והציד, והוא מניפולטור על שידע להוציא את ה"כן" שלו בכל מחיר (מה שקצת, אבל רק קצת, סותר את האני מאמין שלו שהוא אומר "לא זה לא, ואני לעולם לא אעשה משהו שלא תרצי או תסכימי", כי הוא פשוט ימצא את הדרך שלו לכן, והוא גם אומר את זה).

מאידך יש לנו את פרנצ'סקה באראנסקי, ברוקלינרית חריפה, שרק בשליש של הספר אנחנו בכלל מבינים מה היא עושה, ורק אחרי עוד רבע אנחנו מבינים שהיא באמת מבינה בעסקים ויש לה באמת ראש על הכתפיים מעבר לפה מלוכלך. מאוד. פרנקי אוהבת להיות צודקת ועקשנית ומוכנה לעשות הרבה מאוד דברים טיפשיים בשביל להוכיח את עצמה. 

כראוי לכל ספר מהז'אנר, יש המון חוסר אינפורמציה שעוברת ולא עוברת בין הדמויות ויש המון, אבל המון! התעסקות בתגובות הגופניות שלהם אחד לשני ופחות התעסקות בקשר האמיתי והחיבור האמיתי ביניהם.

אבל היי, זה כיף. זה מעביר את הזמן. זה לא חכם מידי ולא מתיימר להיות חכם, אז למה לא?