ז'אנר: פרוזה.
למי מתאים: אוהבי דיונים פילוסופים, סיפורי התבגרות וספרים ברי-ציטוט.

על רגל אחת:

תתנהגו לספרים שלכם טוב יותר, הם יצורים בעלי דעות מאוד נחרצות.

מתוך גב הספר:

אחרי מות אביו של בני, בגיל ארבע עשרה, הדברים מתחילים לדבר אליו – נעל ספורט, זוג מספריים, שולחן ישן. בני לא מבין מה הדברים אומרים לו, אבל הוא חש בטון שלהם: לפעמים טון נינוח, לפעמים עצבני, ורוב הזמן כאוב וסובל. כשאימו החולמנית מפתחת הפרעת אגרנות והבית נעשה צפוף יותר ויותר, שאון הקולות נהיה בלתי נסבל, ובני מוצא לו מפלט בספרייה הציבורית – אותו מקום שקט שבו הדברים מתנהגים היטב ובני האדם מדברים בו בלחישות. שם, בספרייה, הוא מתיידד עם כמה טיפוסים יוצאים מגדר הרגיל, ובראשם משורר-פילוסוף חסר בית ונערה אמנית בעלת רעמת שיער לבנה, ומגלה עולם חדש ומהפנט. הוא לומד לאהוב, לשאול שאלות ולמצוא את הקול שלו עצמו בתוך בליל הקולות הרועשים שמציף את חייו.

רומן ההתבגרות של רות אוזקי הוא סיפור כובש, תמים לכאורה, על שורשיהם וכוחם של הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. דמויותיו הבלתי נשכחות מטיילות בשלל עולמות מחשבה, ממוזיקת ג'ז דרך שינוי האקלים לתאוריה הביקורתית ועד הזן בודהיזם. כמו ספריה הקודמים של אוזקי שנת הבשרים שלי, על פני הבריאה כולה וסיפור זמני, זהו ספר אנושי, נטוע בהווה, שחודר אל הלב ומוצא בו אחיזה.

הוצאת: עם עובד
תרגום: שירי שפירא

ומה אני חשבתי עליו:

הספר הזה היה מסע. ידעתי שהוא יהיה עוד לפני שפתחתי אותו – הוא בהוצאת עם עובד, הוא נכתב ע"י סופרת חצי יפנית שהיא גם כוהנת זן. היה לי ברור שזה לא הולך להיות ספר פשוט. ידעתי שאני צריכה לקרוא אותו, ידעתי שאני צריכה לצלול לתוכו ולתוך התוהו-ובוהו שלו.

זה לא ספר קל לעיכול, וצריך לסנן ממנו המון רעשי רקע בשביל להצליח להבין את המטרה האמיתית שלו, או לפחות את מה שאני בחרתי לראות כמטרה העיקרית שבו. קצת כמו שבני לומד לחיות עם הקולות שהוא שומע.

כמו הרבה ספרי פרוזה אחרים, העלילה של הספר הזה היא לאו-דווקא ליניארית או ממוסגרת בצורה ברורה, אלא סבוכה בתוך תהליכים פנימיים והתפתחות אישית של הגיבורים. הספר הוא ישות בפני עצמו (או עצמם, כמו שהוא מכונה את עצמו, כאילו כל הספרים בעולם הם קולקטיב אחד גדול), והוא בעל דעה ואג'נדה שהוא לא מתבייש לנופף בה, ואפילו שהוא "חפץ", או לפחות משהו שהוא לא חי לגמרי, הוא עדיין מלא חמלה כלפי בני ואנבל או – אמא ובן שעולמם התהפך עליהם בבוקר בהיר אחד, ובו קנג'י או, הבעל והאבא, נדרס.

לאבל יש המון צורות, ואנחנו צופים בבני ואנבל, הנותרים, נסחפים כל אחד בזרם אחר של אבל, מתרחקים אחד מהשני, מחפשים את עצמם. בני הוא עוד-לא-נער רגיש, ואנבל הולכת לאיבוד בעצמה, והיא נורא משתדלת. לאורך כל הקריאה קפצה לי לראש שוב ושוב האמרה "אמא טובה זו אמא שטוב לה", ולאנבל לא טוב. הבעיה שאין לה מקום להיות לא בטוב, אין לה פנאי לטפל בעצמה, ולכן היא מסתחררת במערבולת משלה, בזמן שבני הולך לאיבוד בחלל של עצמו.

סיימתי את הספר בתחושה חנוקה בגרון, כי הלב שלי יצא אל כולם, גם לדמויות הארעיות ואפילו לד"ר מ' שמיהרה להכניס את בני ואמו לתבניות מקוטלגות, כי ככה העולם שלה מסודר. היא עיצבנה אותי כל-כך בכל פעם שהוזכרה, אבל בסופו של דבר הצלחתי להבין גם אותה ואת העובדה שגם היא, כמו כל שאר הדמויות בספר הזה, אבודה.

מעבר לכך, הספר הזה כנראה אחד הספרים הכי ברי-ציטוט שקיימים, החל מהדרך שבה הוא נפתח.

"ספר צריך מקום להתחיל בו". וכמו מעגל מושלם, הוא מסתיים כמעט באותן מילים, כי ספר צריך מקום להסתיים בו.

בהיותו ספר, המספר שלנו לא חוסך את הביקורת הקשה שיש לו כלפי תרבות הצריכה והקפיטליזם, ולאורך חלקים בו הרגשתי את רות אוזקי מאפשרת לאג'נדות האישיות שלה בתור כוהנת זן, להגיח ולדבר אלי מלמעלה. פחות אהבתי את זה, כי זה לא הרגיש כמו דיון, אלא כמו אמת נחרצת, וזה לא משנה אם הסכמתי איתה או לא, היא עדיין הטיפה לי. אבל בין כל אלה היו אוצרות קטנים וגלומים; בחירת מילים שהיא אומנות, ולאט לאט התקלפו השכבות ויכולתי לראות את לב הספר.

אובדן.

לכאוס הזה היה שם (והיה הרבה כאוס, למרות שברור לי שהוא היה כאוס מאוד מאורגן והייתה המון מחשבה מאחורי כל בחירה, בין אם זה שינוי הגוף או הפונט), וכנראה שהשם הזה גרם לי כמעט לריב עם הספר הזה בכל פעם שהרמתי אותו. זה הרי לא קל כשמציבים מראה מול הדברים שאתה מתעקש לא לראות. אבל קיבלתי את זה בהומור. הבנתי למה הספר הזה הגיע אלי ולמה הייתי צריכה לקרוא אותו, אז הרשיתי לעצמי להתבדח איתו. הוא היה קורא לי לאורך היום, והייתי גונבת פרק פה ופרק שם, ובזמן הזה הוא היה ממציא לו עוד כמה עשרות עמודים וכמה פרקים. כי כזה הוא, בעל רצונות משלו.

לכל אחד יש את השדים שלו שהוא מתמודד איתם, ויש כאלה שהם יותר אמיתיים מאחרים. אנחנו עדים לשדים מהמון צורות וגדלים, אם זו האגרנות של אנבל, הקולות של בני או שלל דמויות אחרות שמנקדות את הספר בנוכחות שלהם. החל בלהקת עורבים ועד לחמוס א-בינארי, ובסופו של דבר, כל אחד צריך לקחת אחריות על השדים של עצמו ולהתמודד איתם.