ז'אנר: מדע-בדיוני, פוליטי.
למי מתאים: אוהבי סיפורי מלחמה ופוליטיקה.

על רגל אחת:

וואו. אגרוף לבטן.

מתוך גב הספר:

כשגזע של חייזרים מאיים על האנושות, עוזב אנדר וויגין בן השש את ביתו ואת משפחתו בכדור הארץ, ויוצא לחגורת האסטרואידים.

הוא נכנס לבית הספר ללחימה, שבו נשלטים חייו על-ידי משחקי תודעה וקרבות דמה הנערכים ברצינות קטלנית. חושים חדים, חמלה וגאונות הופכים את אנדר לטוב מכולם במשחקים אלה.

אך בעודו מתאמן, קרב יום הפלישה. אנדר נדחף עד לגבולות יכולתו וכוח הסבל שלו, מכיוון שהגורל אשר הממונים עליו מייעדים לו הוא ייחודי ויוצא דופן.

בחמש-עשרה השנים מאז יציאתו לאור של המשחק של אנדר כבש לו הספר מעמד כיצירת מופת וקלסיקה של המד"ב.

המשחק של אנדר הוא זוכה פרסי הוגו ונבולה.

ומה אני חשבתי עליו:

אחרי שסיימתי לקרוא את המשחק של אנדר בכיתי. והתגעגעתי. מצאתי את עצמי כותבת אחרי המון זמן, חוזרת למקלדת, חוזרת למילים שהיו קבורות עמוק בבטן.

ספרים היו איפה שאני ואבא שלי נפגשנו. בגיל 28 קראתי לראשונה את המשחק של אנדר, 8 שנים אחרי שאבא נפטר. ורציתי לדבר איתו כל-כך.

אבא רצה שאקרא את הספר הזה בערך מהרגע הראשון שהראיתי קצת עניין בפנטזיה ומד"ב. כמובן, הוא יותר משמח כשקראתי את ההוביט, ונהנה להקשיב לי מקריאה לו אותו בלילות לבנים בבית-החולים, קצת הסחת דעת להעביר את הזמן עד שנצא ממיון. לאורך כל הזמן הזה הוא הזכיר לי את אנדר. זה מפתיע, בעיקר בגלל העובדה שאבא לא זכר שמות של ספרים כמעט אף-פעם. הוא זכר את העלילה של דברים שנגעו בו. אנדר נשאר איתו.

אבל המשחק של אנדר הוא לא ספר מד"ב. הוא ספר חובה לכולם. הקיטלוג שלו תחת מד"ב גורמת לכך שהרבה יפסלו אותו על הסף, כי הם לא חובבי הז'אנר. הוא נקודת כניסה לז'אנר, מאחר והוא יושב בנקודה המדויקת שבין רומן פסיכולוגי לאופרת חלל.

הוא מזעזע בצורה הכי חיובית שיש. הוא מאפס, הוא פוקח עיניים. הוא כואב בפשטות שלו, בחוסר ההתנצלות שלו.

הרגע שבו סיימתי את המשחק של אנדר רציתי לדבר עם אבא. רציתי לנהל איתו דיון, להעלות את השוק והכאב והרלוונטיות של הספר. הוא עדיין רלוונטי ועדיין פוגע במטרה, ואני ממליצה לקרוא אותו גם אם אתם חושבים שאתם יודעים כבר מה הטוויסט שלו, זה לא הופך את החוויה לפחות חזקה.