ז'אנר: פרוזה, ספרות איטלקית.
למי מתאים: סיפורי התבגרות וחיפוש עצמי.

על רגל אחת:

ספר שפותח פצעי נערות וחופר בהם.

מתוך גב הספר:

לִילָה צֶ'רוּלוֹ, ילידת 1944, בתו של הסנדלר שלא יצאה כל חייה מתחומי נאפולי, נעלמת בגיל 66, ונעלמים כל חפציה ומסמכיה, לאחר שאף גזרה את עצמה מכל התצלומים שבהם הופיעה עם בנה. היא הגשימה בהגזמה אופיינית את רצונה להתנדף ולמחוק את כל החיים שהותירה מאחוריה – והמעשה הרגיז מאוד את אֶלֶנה גְרֶקוֹ, בתו של השוער בעירייה, בת־גילה וחברת־הנפש שלה כמעט 60 שנה. כמין נקמה מתיישבת אֶלנה, שהיא כבר סופרת, לכתוב כל פרט מסיפורן של השתיים, זו מול זו, לאורך כל השנים.

התוצאה המהפנטת היא מסע בן למעלה מ־1,800 עמודים, טֶטרלוגיית הרומאנים הנפוליטניים של אֶלֶנה פרנטה (שם בדוי), ההולכים ונדפסים ב־19 ארצות. אלה ארבעה רומאנים שזכו לאהדה גורפת כזאת של הביקורת והקוראים באירופה ובארה"ב, עד כי כבר נמצאו מי שדיברו על "פרנטה־מאניה". "שום דבר דומה לזה לא נדפס מעולם קודם לכן", כתב ה'גרדיאן' הבריטי; "פרנטה היא אחת מכותבי הרומאנים הגדולים של זמננו", כתב ה'ניו־יורק טיימס'; מחזור הרומאנים הנפוליטניים שלה הוא "הרומאן האיטלקי הגדול של דורהּ, ארצהּ, זמנהּ", כתב 'איל מניפסטו' האיטלקי.

ב'החבֵרה הגאונה', הרומאן הראשון במחזור, העלילות המותנות זו בזו של לִילה ואֶלנה, מגיל שש עד למעלה משש־עשרה, נטועות בַּסגירות של השכונה הנפוליטנית הנידחת, כלא של נחשלוּת, גסות, איסורים ואלימות, שהשתיים ישאפו, לאורך כל חייהן, לחרוג ממנו ולהינתק מן העבר החשוך שלו. שתיהן חיות בבועה, שכל מה שמתחולל בשנות ה־50 באיטליה ובעולם בקושי חודר אליה, אף שמדובר בילדות מחוננות שקוראות את 'אַינֵאִיס' במקור, ואת דוסטוייבסקי וטולסטוי.

מי משתי החברות היא "הגאונה"? האם זו לִילה, שאינה לומדת מעבר לחמש שנות לימוד, אך מתוך תחרות עם אֶלנה כמו ממשיכה בבית־ספר חשאי ומלמדת את עצמה לטינית ויוונית ואנגלית, קוראת את מחצית הספרייה המקומית, ובגיל 12 מעצבת נעליים מסוגים שלא ראתה מעולם? לִילה הנחושה והנועזת, חסרת הרסן, שחריפותה היא כמו הכשת־נחש? ושמא זו אֶלנה השקדנית והמלומדת, האחת מן השתיים שתגיע רחוק ותהפוך להיות סופרת, מי שבעיני לִילה־עצמה היא החברה הגאונה שלה?

בסיפור הנערוּת, הסובב סביב התהפוכות של פרשת נעליים מסועפת (סיפור סינדרלה מהופך), מעוצב ב'החברה הגאונה' קשר ייחודי בין שתי ילדות־נערות בהיקף ובעומק רגשי חסרי תקדים. כל אחת מן השתיים פינתה מקום בתוכה לחברתה, והיא חווה את עצמה לעומת האחרת, שואלת 'מה אני לגביה', ומגבשת את זהותה – מתוך תחרות, קנאה והיקסמות – לנוכח מבטה המדומיין של החבֵרה. המבט של זו הוא שמזריק משמעות ואנרגיה למציאות. אשה המרתכת את פיסות זהותה מול זולת היה הנושא החוזר של פרנטה גם ברומאנים הקודמים שלה, אך כאן לפנינו לא מצב משברי, אלא רוחב נשימה של חיים שלמים.

'החברה הגאונה' מגיע לסיום זמני שבו התפלגו חיי השתיים, כי לִילה כביכול כלאה את עצמה במעֵין כלוב המטיל עליה את צלו. אבל אין צורה שתוכל להכיל את לִילה באופן סופי. לפי מה שרואה מבטה הנדהם והמנפץ בשורות האחרונות של הרומאן, ברור שבקרוב היא תשבור שוב את הכל.

הרומאנים הקודמים של פרנטה (שכולם תורגמו בספריה החדשה): 'אהבה מטרידה'; 'ימי הנטישה'; 'הבת האפלה'.

תרגום: אלון אלטרס
הוצאת: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד

ומה אני חשבתי עליו:

יש כמה דרכים לחזור בהן הביתה מבית הספר היסודי שבו למדתי. אפשר ללכת דרך הכביש, או דרך השביל הראשי של הפארק, או בדרך השלישית והאהובה עלינו – דרך פיתולי הרחובות והבתים.

קראנו להם מעברי סתרים והעמדנו פנים שאנחנו היחידות שמכירות אותם. השבילים האלו לקחו אותנו דרך רחובות צדדיים, בין שכונות שלא תמיד הכרנו. 

בקצה של אחת הרחובות עמד בית. הוא יותר הזכיר קרוון ועמד קצת עקום, מוקף בעשבים שוטים וסירים מחלידים. ובבית הזה גר רוח רפאים מפחיד.

העולם הפנימי של ילדים הוא עולם עשיר וצבוע במיסתורין ורומנטיקה שנשחקת מאיתנו בעקביות מטרידה עם כל דקה שחולפת. יש משהו אבסולוטי ומבעית בפחד של ילד בן 8 לעומת פחד של אדם בוגר.

בגיל 15 הייתה לי חברה, והיא הייתה כל העולם שלי ואני כל העולם שלה. היא הייתה כל מה שרציתי להיות ולעולם לא אוכל להיות, ותמיד הרגשתי בצל שלה. היא הייתה חכמה יותר, ומצחיקה יותר, ויפה יותר. היא הייתה חברותית יותר והאמנתי בלב שלם שהסיבה היחידה שאנשים סובלים אותי בחברתם, זה כי הייתי איתה.

אהבתי אותה ושנאתי אותה בכל ליבי. וככל שהיה לי רע יותר בחברתה, כך הרגשתי צורך עז להישאר שם, כי אולי אז זה ידבק גם בי ואני אהיה קצת היא.

קצת כמו תאונת רכבת – זה נורא, אבל אי אפשר להסיט את המבט.

לקחו לי כמעט שלושה חודשים תמימים לסיים לקרוא את החברה הגאונה. לא חשבתי שזה יהיה המצב בהתחלה; הספר באורך ממוצע, קראתי כבר עבים ממנו בפחות זמן, והפרקים קצרים. 

אבל לקרוא על החברות של אלנה ולילה הרגישה לי כמו לפתוח צלקת ישנה ולגרום לה לדמם מחדש. זו הצלקת של חוויות הנעורים שלי שצבועות בעיקר במעטפת של ערעור, חוסר וודאות וביטחון והמון רצון להיות יותר ויותר ויותר, תחת שיריון מאוד שביר של אפתיות ועליונות.

אלנה המספרת גוללת בפנינו את הסיפור שלה ושל לילה, וגם של השכונה בה גדלו. זהו הראשון מבית ארבעה כרכים שסובבים סביב מערכת היחסים שלה ושל לילה. זו מעין חברות קצת אינטרסנטית וקצת קנאית, מעין תלות שנוצרה בכל אחת מהבנות כדי שיוכלו להגדיר את עצמן אחת למול השניה ולמות המציאות בה הן גדלות.

פרנטה כותבת בצורה קולחת, פשוטה ולא מתנצלת, שהרגישה לי כאילו מישהו שולח יד ושולף לי מתוך המקומות הכי מודחקים בתת-מודע את חוויות הילדות והנערות הכי כמוסות שלי. דברים שרציתי לקבור ולשכוח ולהעמיד פנים שהם מאחורי, ואני כבר אדם אחר וזה לא משפיע עלי.

אבל אלו השנים שמעצבות אדם ומחשלות אותו למבוגר שהוא יהיה. חייה של אלנה המספרת סרוגים בחייה של לילה, שאותה היא שונאת באותה מידה שהיא אוהבת. כל פעם שהיא תנסה להתרחק, היא תרגיש כאילו נקטעה לה גפה, וכך גם לילה, בהבלחים קטנים, מראה שהיא צריכה וזקוקה לנוכחותה של אלנה בכדי להגדיר את עצמה.

הספר הזה היה מסוג החוויות שכאשר סגרתי אותו, ישבתי לו כמה דקות תמימות ובהיתי באוויר. איך ממשיכים מכאן? ולא נדבר על התקף החרדה הקל שחטפתי כשהבנתי שהגעתי לשלושת העמודים האחרונים.

הספר נגמר, אבל הסיפור של אלנה ולילה רק התחיל.