ז'אנר: פרוזה, מקור.
למי מתאים: לכל מי שיש לו לב.
על רגל אחת:
לא מאמינה שאני צריכה למסור את העותק שלי.
מתוך גב הספר:
"שלום נשלחה אליך הודעת אס־אם־אס שתורגמה להודעה קולית. לשמיעה נא להקיש סולמית."
הקשתי.
ואז שמעתי אותה. האישה הרובוטית של בזק. לא הזדקנה ביום.
בלי סימני פיסוק ובלי להבין בכלל מה המשמעות של המילה שהיא אמרה כעת:
"אניבמצוקהתעזורלי."
ולא היה לי ספק.
חמש שנים אחרי שנהרג, אבא מנסה לחזור.
את העבר אי אפשר לתקן. משהו קרה שם, בילדות של תום, שגרם לו להתבגר בבת אחת. זה התחיל במפגש שלו עם גור, אחיו החורג, זה נמשך כשיצאו למסע בעקבות אביו המת, וזה התרחב כשעמדו מול פשעים בלתי נסלחים. שם, בקו התפר בין תיקון לנקמה, זה קרה.
כשמדינה שלמה החליטה למי להאמין ואת מי לשנוא.
את העבר אי אפשר לתקן, אבל כמו שתום יודע וכמו שמבקשת ממנו
אחותו ליבי, אפשר לפחות לכתוב.
ביום שייגמר הכסף הוא רומן העוסק באופן שבו הבחירות שלנו מכוננות את מי שאנחנו ואת החיים שנחיה. זהו רומן סוחף ורב־שכבות שקשה להשתחרר מאחיזתו, ספר כובש באנושיותו המגולל סיפור התבגרות בלתי נשכח שהוא בה בעת סיפור של התפכחות. בספרו השלישי יותם טולוב, זוכה פרס שרת התרבות לספר ביכורים, מתגלה כמספר טבעי רב־כישרון. הוא מישיר מבט אל ההווה הישראלי, על יופיו וכאביו, ואל ההצטלבות בין מוגבלות וכוח.
הוצאת: כתר
ומה אני חשבתי עליו:
אבא נפטר בדיוק שנה מהגיוס שלי.
לא יצא לי להיפרד, כי הוא היה חמור עקשן ובמשך שבועיים של אשפוז לא הסכים שאבוא לבקר אותו. יכול מאוד להיות שהמילים האחרונות שבאמת אמר לי היו "אל תבואי".
אמא סירבה ללכת עם טלפון, למרות שדאגנו שיהיה לה. אבל זה בסדר, כי אמא ואבא תמיד ביחד, אז אפשר להשיג אותה ככה.
ואז אבא נפטר. ישבנו שבעה ואחרי עוד חצי שבוע התקשרתי למפקד שלי והתחננתי לחזור לסבב משמרות – רק לצאת מהבית ומהחוסר הזה. ובזמן שאני מקפצת לי בין הבסיס לבית של החבר (שלימים יהפוך להיות החצי הרשמי) קיבלתי טלפון, ועל הצג רשום "אבא".
אני לא בדיוק זוכרת מה הרגשתי. בטח זה היה איזה תמהיל של אימה משתקת, עצב וקצת תקוות שווא.
בכל מקרה, בצד השני היו אמא שלי והאחים, ואני לא זוכרת מה היה להם להגיד כי נזפתי בהם. השארנו את הקו פעיל כדי לענות לטלפונים ולהפיץ את הבשורה לאלו שעוד לא שמעו, לא כדי להתקשר ממנו לאנשים ולעשות להם התקף לב. זה די והותר שבמשך שנים עוד בכינו לצלילי "להשתטות לפעמים" כי זה היה הצלצול שלו.
למה אני מספרת את כל זה? כי זאת הסיבה שרציתי את הספר הזה.
יותם טולוב פצח בפרויקט קריאה מהמם, שבו הוא מסר מספר עותקים בבקשה אחת יחידה – כשאתם מסיימים לקרוא תעבירו הלאה. וכך הספר הזה יגיע ליותר קוראים, מיד ליד, ויעשה מסע, קצת כמו המסע שקורה בחצי הראשון של הספר.
תום, המספר, עוד מתאבל על אביו, וכמו כל ילד שאיבד הורה וחי בתוך ספרים, הוא מחזיק באמונה שלא הכל כפי שנראה, וכמובן שהוא יודע ומרגיש דברים טוב יותר מהמבוגרים. אז מן הסתם, אפילו שעברו חמש שנים מאז מות אביו, כשהוא מתחיל לקבל אסמאסים קוליים, הוא יודע שאביו בחיים.
ואם הוא בחיים, אמו לא יכולה להתחתן עם הגבר החדש שנכנס לה לחיים, ואם הם לא יתחתנו, תום לא יצטרך לקבל את העובדה שיהיה לו אח גדול חדש.
וכאן אני מספרת לכם אין התאהבתי בגור, כי אולי הסיפור הזה התחיל בתור הסיפור של תום, אבל הגיבור פה הוא גור. זה לא הבית עמוס ההפתעות שאבא של תום ברא, זה אפילו לא היער הצמוד – זה גור, וזו מערכת היחסים הסבוכה של אהבה-שנאה שנוצרה בין השניים, והמסע שהם פצחו בו ביחד, כמו שרק ילדים יודעים, אחר הודעות אסאמאס מאדם שמת כבר חמש שנים.
זה ספר על תמימות של ילדים, זה ספר אגדה וזה ספר על רדיפת צדק ועשיית "נכון". זה ספר על משפחה, ובגדול אני רוצה שכל מי שאני אוהבת יקרא אותו.
כי הרבה זמן לא בכיתי מספר. והנה זה קרה.
השאר תגובה