ז'אנר: פרוזה רומנטית, ספק ריאליזם קסום.
למי מתאים: מי שרוצה פשוט, מעביר את הזמן ולא מתוחכם מידי.

על רגל אחת:

אם את בספק איך לגרום לאנשים לסלוח לך – תכיני אוכל.

מתוך גב הספר:

מחברת רב המכר האהוב "חנות ספרים על גלגלים" חוזרת ברומן חדש, סוחף ומלא רגש.

פלורה לא מתחרטת לרגע על כך שעזבה את האי הסקוטי השקט שבו גדלה לטובת הרעש והמהומה של לונדון. כי מה כבר היה לה שם במיוּר? כולם הכירו אותה מיום שנולדה, ואף אחד לא היה נותן לה לשכוח את העבר. בעיר הגדולה היא יכולה להיות אנונימית ושאפתנית ולשקוע בהתאהבות חסרת סיכוי בבוס המהמם שלה, ג'ואל.

אבל כשלקוח חדש דורש שתחזור אל מיור, פלורה נסחפת בחזרה אל החיים עם שלושת אחיה (כולם חסונים, קולניים וכפי הנראה חסרי תועלת בבית) ועם אביה. ובשעה שהיא מגלה מחדש את אהבתה לבישול ומפיחה חיים בחנות הקטנה והמאובקת שבבית הוורוד בנמל, היא צריכה גם להשלים עם טעויות העבר – ולהבין היכן בדיוק שוכן העתיד שלה.

בית קפה ליד הים הוא ספר סוחף ומרגש, מלא הומור ורומנטיקה. זהו ספרה השני של ג'ני קולגן הרואה אור בעברית, לאחר רב-המכר "חנות ספרים על גלגלים". 

"סיפור מקסים, מחמם לב ומלא אווירה, שגרם לי לרצות לברוח אל האי מיור. הנאה צרופה" – סופי קינסלה

הוצאת: מודן, הכורסא
תרגום: ניצן לפידות

ומה אני חשבתי עליו:

זה היה ספר ינואר שלי באתגר, והאמת די התרגשתי. שמעתי דברים טובים על ג'ני קולגן ובמיוחד על "חנות ספרים על גלגלים", אבל רצה המזל והספר שמצא את דרכו אלי הביתה הוא דווקא "בית קפה ליד הים".

קיבלתי אותו במתנה לפני שנתיים ליום ההולדת שלי והתרגשתי מאוד מעצם העובדה שהחצי שלי הורה לאנשים לקנות לי ספרים שוב, כי הוא יודע כמה ספרים עושים לי טוב בעצם המהות שלהם.

אז כן, הספר הזה יושב אצלי בבית כמעט שנתיים ותמיד היו לי דברים אחרים לקרוא, ולכן ידעתי שאני מתכוונת להכניס אותו לאתגר השנתי שלי ובעצם לחייב את עצמי לקרוא אותו. וזה עבד, כי כשפתחתי את חבילת ינואר באמת התרגשתי וזה בא לי גם בול בזמן, כי רציתי ספר קליל.

הספר עוקב אחרי פלורה מקנזי, שעברה ללונדון כדי לברוח מהבית באיים הסקוטים אחרי שקרה שם… משהו. היא עובדת כעוזרת משפטית באיזה משרד מובחר בלונדון ומאוהבת אנושות בבוס האמריקאי גס הרוח שלה, ואז בגלל איזה מגאפן עלילה לא ברור, לקוח דורש שהיא תחזור אל אי מולדתה כדי לעשות לו יחסי ציבור שם. כי זה מה שמשרדי עורכי-דין עושים, מסתבר.

אז פלורה חוזרת לבית ילדותה, אל אביה ושלושת אחיה ולחווה, וכי עלילה רוצה גם ג'ואל הבוס הממורמר שלה מגיע לשם, ויש המון התעסקות באוכל ואפס התעסקות בתיק המשפטי, ואמורה להיות אווירה קסומה של מיתולוגיה ואמונות באי, אבל בתכלס משהו שם לא עובד.

הספר הזה קצת הרגיז אותי ובמשך לילה שלם ניסיתי להבין למה.

על פני השטח יש בו את כל מה שאני אוהבת; איים נידחים בסקוטלנד, אוכל ומיתולוגיית כישוף ויקינגית. 

אולי הבעיה הייתה שקולגן הסתמכה יותר מידי על העובדה שהיא סיפרה לנו על הכישוף הזה, אבל לא באמת הרגשתי אותו. ובכללי, הכתיבה הייתה קצת טכנית לטעמי. ואני לא יודעת אם זו העריכה או שככה זה כתוב במקור, אבל היה שימוש מפורז באנטרים שבלבלו אותי כשניסיתי להבין מי הדובר, ואז התחלפה לה נקודת מבט לאיזה משפט וחצי באמצע הפסקה.

במקום ליצור את התחושה של קסם ומסתורין, זה בעיקר גרם לי להיאנח. גם הדמויות לא בדיוק עזרו, כי אני לא חושבת שהצלחתי להכיר אותן באמת. הן היו תפאורה לדמות האמיתית בספר, שהיא כמובן האי מיור (המומצא) שבו מתרחשת העלילה. לפלורה יש שלושה אחרים ואבא, והיחיד מביניהם שזכה לקצת עגילות היה פינטן, אבל גם מציאת הקשר החדש שלו ושל פלורה לא הזיז לי. 

עלילת הצד עם הסחת הדעת גם הציקה לי, מהסיבה הפשוטה שהוא בבירור היה הבחירה הנכונה והטובה לפלורה, אבל עלילה רוצה והוא לא.

ובגדול הדמות הכי טובה בכל הספר הזה הייתה בראמבל, הכלב. אני אצטט פה את כריסטוף, כי הוא הבין על מה הוא מדבר: "Reindeers are better than people", או במקרה שלנו – כלבים.

הכישוף המדובר של האי, ושל פלורה עצמה, מוזכרים כחלק מהאמונות התפלות של האי, ולאורך כל הסיפור אנחנו אמורים לקבל תחושה שהוא ספק אמיתי. אבל בשום שלב לא הרגשתי את האווירה הקסומה הזאת או את הספק לגביו, והרגשתי שקולגן מאכילה אותי וגם את ג'ואל בכפית.

הוא ופלורה לא באמת בילו מספיק זמן ביחד כדי שיהיה בסיס לחוסר השקט שהוא פתאום חווה בהיעדרה. וסיפור הרקע שלו, שבאופן אובייקטיבי כנראה היה מפיל אותי מהרגליים, פשוט הרגיש לי כמו עוד דאוס אקס מכינה, כי "הוא לא גס רוח הוא פשוט שבור". טוב, תהיה שבור במקום אחר.

ואז גם הוא מזכיר את הכישוף הזה של האי, ופה נחרתי באמת. כי הוא לא בילה עם אף אחד מהמקומיים כדי לשמוע את האגדה האורבנית הזאת, ואם זאת הסיבה שהוא בעצם שם… אז זה לא בדיוק עבר כמו שקולגן התכוונה.

זה לא ספר רע. הוא פשוט גם לא טוב. ולא מקיים את ההבטחה שלו. כנראה שהוא הרגיז אותי בעיקר כי ראיתי פוטנציאל מבוזבז.