ז'אנר: רומן רומנטי, ספרות נשים.
למי מתאים: ניקוי ראש, ספרים על סופרים ורומנטיקה להמונים.

על רגל אחת:

הספר שגרם לי לצעוק "אבל מה קרה לפני שנתיים?!?!" כל כך חזק שהשכנה דפקה בדלת לשאול אם הכל בסדר.

מתוך גב הספר:

לפופי ולאלכס אין שום דבר במשותף. היא חסרת מעצורים, הוא שקט ומאופק. היא חולמת לטייל בעולם, הוא מעדיף להישאר בבית עם ספר. איכשהו, הם הפכו לחברים הכי טובים. בכל קיץ, במשך עשור, הם יצאו יחד לחופשה: לפעמים יוקרתית (פופי היא כתבת במגזין תיירות – והתקציב בהתאם), לפעמים קצת פחות (אלכס הוא מורה – והתקציב בהתאם). כך או כך, שניהם תמיד חיכו לשבוע הזה כל השנה, גם אם המלון לא היה משהו, או שהאוטו השכור לא התניע. עד אותה חופשה גורלית לפני שנתיים, שאחריה הפסיקו לדבר. כשאלכס מסכים, להפתעתה של פופי, לצאת לעוד חופשה יחד, יש לה הזדמנות לתקן הכול – אם רק תצליח להתעלם מהאמת הגדולה שתמיד עמדה בשקט באמצע מערכת היחסים שלהם.

האם יש דרך לשקם את החברות ביניהם? ואולי מה שהם רוצים זה בכלל לא להיות החברים הכי טובים, אלא יותר מזה? אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה הוא רומן על חברות, על אהבה ועל התבגרות, שמעניק את התחושה החמימה השמורה בדרך כלל לחופשות הטובות ביותר.

הספר כיכב בראש רשימת רבי־המכר של הניו יורק טיימס ותורגם לשפות רבות. אמילי הנרי, מחברת רב־המכר העולמי ’רומן קיץ’, הצליחה גם הפעם לרקוח את השילוב המושלם של צחוק, בכי, רגישות ושנינות, ויצרה מכל אלה ספר מבריק ומענג – לימי חופשה ולכל יום אחר

תרגום: דורית בריל-פולק
הוצאת: מודן

ומה אני חשבתי עליו:

יש מצב שבכל סיטואציה אחרת בה הייתי קוראת את הספר הזה הייתי מגיבה בגלגול עיניים, צקצוקי לשון וחוסר סבלנות, אבל הוא תפס אותי בסיטואציה הזאת, ואת כל הספר ביליתי בתחושה של התכווצות בטן מהתרגשות וקריאות "אוווו זה כזה מתוקי וקטן".

הפעם אמילי הנרי בוחרת בטרופ רומנטי שונה – חברים לאוהבים במקום שונאים לאוהבים, ואם שמעתם אותי אומרת בעבר שאני אוהבת שונאים לאוהבים כי זה מצחיק אותי, אז אני מתה על חברים לאוהבים כי זו דינמיקה מהממת ושבירה ועדינה שעושה לי נעים בלב כמו שאוכל טוב עושה נעים בבטן.

פופי וורייט ואלכס נילסן הם החברים הכי טובים והפרטנרים המושלמים לחופשות קיץ אחד של השני. לפחות זאת הייתה המציאות עד לפני שנתיים, ומאז פופי קצת אבודה. אבל יש לה הזדמנות לתקן את הכל והיא לא מתכוונת לוותר על אלכס – הוא הרי האדם המועדף עליה בעולם – אז היא מחליטה שהם צריכים לצאת לחופשת קיץ אחרונה, ובה היא תוכיח לשניהם שהם לא שבורים ואפשר להציל את החברות שלהם.

אז בגדול, רוב התחושות שהיו אמורות לעלות לי במהלך הספר הן "אם שלושה אנשים אומרים לך שאתה שיכור – כנראה שאתה שיכור ולך לישון". בפועל התמוגגתי ונמסתי לכדי שלולית של רגשות מתוקים של כאב מודחק והמון הורמונים, אז אני לא יודעת עד כמה הסקירה הזאת תצא אובייקטיבית.

פופי דמות צבעונית ורועשת שכנראה שאם הייתי פוגשת במציאות לא הייתי סובלת כי הייתי מרגישה שהיא מנסה לפצות על משהו ומתאמצת יותר מידי, מה שדי נכון.

לעומתה אלכס הוא מהדמויות האלה שבא לי לחטוף ולחבק חזק חזק ולא לתת לאף אחד להתקרב פן ירחשו להן רעה.

הספר בנוי בכמה טיימליינים שונים. אנחנו עוקבים אחרי פופי בהווה, ואחת לכמה זמן קופצים לחופשות עבר שהם בילו ביחד בצורה כרונולוגית, החל מהמפגש הראשון ועד לחופשה לפני שנתיים שהפכה את הקלפים ושינתה את הדינמיקה שלהם, וכך אנחנו יכולים להיחשף לקשר שלהם ולצורה שהוא נבנה מאז ועד היום.

אני קונה את החברות שלהם, אני קונה את ההומור שלהם. האמת, היה בזה משהו שמאוד הזכיר את הדינמיקה ביני לבין החצי שלי – הבדיחות הפרטיות והעולם בועה שרק אנחנו חיים בו, ובדיוק מהסיבות האלה הוא החצי שלי, ואולי זו גם אחת מהסיבות שנהייתי שלולית של רגשות. לעולם לא נדע.

גם הספר הזה מתרחש באותו עולם של הספרים הקודמים של אמילי הנרי, ויש לנו הפעם אזכור של אגוסטוס אוורט, ואולי היה עוד משהו שחלף לי מעל הראש, כי כבר אמרתי בעבר שהנדל"ן במוח שלי קצת מוגבל בתקופה האחרונה.

זה ספר קליל ומהנה, גם אם פחות טוב מהקודמים של אמילי הנרי (כרגע הסדר הוא אוהבי ספרים, רומן קיץ ולבסוף אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה) והוא ניקוי ראש ובריחה מהמציאות אל נופים מהממים וחופשות חלומיות.