ז'אנר: ממואר, אוטוביוגרפיה.
למי מתאים: חובבי ביוגרפיות מפורסמים, מתעניינים וחוקרים הפרעות נפשיות שונות והתעללות הורית.

על רגל אחת:

תאונת רכבת או שרשרת או התרסקות מטוס.

מתוך גב הספר:

ג'נט מקרדי היתה בת שש כשאמה לקחה אותה לאודישן הראשון שלה למשחק. החלום של אמה היה שבתה היחידה תהיה כוכבת, וג'נט היתה מוכנה לעשות הכול כדי לשמח אותה. משום כך צייתה כשזו דרשה ממנה מה שהיא כינתה "הגבלת קלוריות", לאכול מעט ולהישקל חמש פעמים ביום כדי להישאר קטנת גוף. היא סבלה בשתיקה גם כשערכה לה בבית טיפולי יופי יסודיים ורחצה אותה עד גיל שש־עשרה. אמה היתה שותפה מלאה ליומניה, לאימייל שלה ולכל הכנסותיה.

אני שמחה שאמא שלי מתה מאת ג'נט מקרדי, כוכבת "iCarly" ו"סאם וקאט", הנו ממואר מצחיק ונוגע ללב החושף את סיפורה של ילדה שחקנית בעלת הפרעות אכילה ובעיות התמכרות, על יחסיה המורכבים עם אמה השתלטנית וגם על הצלחתה לקבל בחזרה שליטה על חייה.

כשהתגשם חלומה של אמה עם ליהוקה של מקרדי לסדרה של ניקלודיאון, "iCarly", היא נדחפת בעל כורחה לפרסום. אמה החלה לכתוב אימיילים למנחים של מועדוני המעריצים והתייחסה לצלמי הפפראצי בשמותיהם הפרטיים ("היי, גלן!"). ג'נט לעומת זאת סבלה מחרדות, בושה וסלידה עצמית, שקיבלו ביטוי בהפרעות אכילה, בהתמכרויות, ובשורה של מערכות יחסים לא בריאות. הבעיות החמירו כשקיבלה את התפקיד הראשי ב"סאם וקאט", המבוססת על "iCarly", לצדה של אריאנה גרנדה. באותם ימים אמה מתה מסרטן. לבסוף, אחרי שג'נט פנתה לטיפול נפשי ונטשה את המשחק, היא החלה להחלים ולהחליט בעצמה, לראשונה בחייה, מה היא באמת רוצה.

אני שמחה שאמא שלי מתה, הכתוב בכנות מפתיעה ומתובל בהרבה הומור שחור, הוא סיפור מעורר השראה על חוסן ועל עצמאות, וגם על השמחה שבחפיפת השיער שלך בעצמך.

אני שמחה שאמא שלי מתה נבחר לספר השנה של "Goodreads" לשנת 2022.

ג'נט מקרדי כיכבה בסדרה המצליחה " iCarly" של ניקלודיאון ובספין אוף "סאם וקאט", וכן בסדרה של נטפליקס "נצורים". ב־2017 היא עזבה את המשחק והחלה לעסוק בכתיבה ובבימוי. סרטיה הוקרנו בפסטיבלי סרטים בארצות הברית ומאמריה הופיעו ב-Huff Post וב"וול סטריט ג'ורנל". היא מארחת פודקאסט בשם "Empty Inside" שהגיע לראש הטבלה של אפל.

הוצאת: מטר
תרגום: עידית שורר

ומה אני חשבתי עליו:

הדבר שהכי משך אותי לקרוא את הספר הזה היה השם שלו. כן – אותו שם שמעלה שיח וגורם לאנשים להרגיש לא נעים כזה ולהתלחשש כאילו מדובר בחילול קודש. ואולי דווקא בגלל חילול הקודש הזה. עשיתי קצת קריאת רקע כדי להבין את ההקשר המדויק פרט לסיפור הכללי שתיארתי לעצמי שקיים – אמא שמגשימה את החלומות הכמוסים שלה על חשבון הילדות והאושר של הבת שלה.

את ג'נט מקרדי עצמה לא באמת הכרתי. איי-קארלי שודרה בתקופה שההורים שלי החליטו שלא יהיו לנו כבלים בבית, כך שלא באמת הייתי מודעת לקיומה. אבל השם הזה. אני נמשכת לדברים כאלה כמו זבוב למנורה אולטרה-סגולה.

הנה – מישהי אומרת בגלוי את הדברים שלא אומרים – הרי לא מדברים סרה במתים. אני תמיד צוחקת ואומרת שזה כי הם לא יכולים להגן על עצמם, אבל האמת היא שזה פשוט מפחיד לטלטל את קן הצרעות הזה. הרי מי יודע מה יזחל משם החוצה בסוף?

הספר מגולל את הסיפור של ג'נט מקרדי – ילדה שחקנית, בערך מהשלב בו היא נכנסה לעולם המשחק, ולמרות שג'נט היא המספרת – הדמות המרכזית של הסיפור היא אמא שלה.

למרות צורת הכתיבה של מקרדי, שהיא קלילה וזורמת ומורכבת מקטעי זכרונות ורגעים קטנים שהופכים לפרקים קצרים – ואולי בזכות זה – האמת והזעזוע מחלחלים בין השורות. התוצאה היא שלא באמת אפשר להוריד את הספר מהידיים למרות הרצון העז להתרחק מכל הסיטואציה הזאת.

הספר הזה מלא בסתירות קטנות כאלה. אמיתות קטנות שמקרדי מספרת לעצמה, כי זו המציאות שאמא שלה הציגה לה, והרי אין פסול בשום דבר שאמא עושה. כל צופה מהצד יכול להבחין בריקבון המצחין הזה, אבל מקרדי עמוק בפנים וגם אחרי שהאמא באמת מתה, לוקח לה זמן להסתכל לאמת בעיניים ולהתחיל להתמודד איתה.

מקרדי מספרת את קטעי הזכרונות האלה ובונה לאט לאט את תמונת החיים שלה ושל המשפחה שלה בצל אמה. התחושה שהיא חיה אך ורק כדי לרצות את האישה הזאת ברורה בכל משפט, כמו גם החרדה שהיא חווה ברגע שהיא "נכשלת". מצידה, דברה מקרדי משתמשת בכל הכלים בארסנל שלה כדי לכבול את ג'נט ושאר המשפחה אליה. זה ברור בעיקר כי הדמויות הכי מדוברות בספר הן ג'נט והאמא. השאר הם שחקני רקע שחוזרים מידי פעם לאיזו שורה או שתיים.

לאורך הקריאה שגם ככה הייתה מזעזעת ומופלאה ביחד, היו כמה משפטים שמצאתי את עצמי עוצרת בהם, מלטפת אותם וקוראת אותם שוב ושוב כמו מנטרה. מעין חיבור-לא-חיבור כזה. חוויות דומות.

עלתה בי המחשבה שוב על השם של הספר, ולמה אני כל-כך אוהבת אותו. בעיקר כי אני, כמו מקרדי, לא אוהבת את הנרטיב של הרומנטיזציה שעושים למתים. זה שהם מתו לא הופך אותם למושלמים פתאום. האמת? דווקא אחרי שהם מתים כל הרעל וגועל הנפש צף למעלה.

באותה נשימה – איך אני מעזה בכלל להשוות את החוויה של מקרדי שגדלה בצילה של אם נרקיסיסטית ומניפולטיבית, לחוויה שלי? אבא לא היה נרקיסיסט. אני מאמינה ויודעת בלב שלם שההורים שלי אוהבים אותי, ולמרות כל הטעויות באמת רצו בטובתי. אבל הרגשת ההזדהות עדיין שם, יחד עם הסלידה מהרומנטיזציה.

כשמאבדים הורה או אדם קרוב קורה משהו. חלק מתהליך ההחלמה הוא להוריד את האדם הזה מהבמה ששמנו אותה עליו ולהתסכל לו ולטעויות שלו בעיניים. זה מרגיז שזה יכול לקרות רק אחרי שהאדם הזה מת – השאלה "מה היה קורה אם" מייסרת ומשתקת מפחד. כי אין את ה"אם" הזה. הדיאלוג הזה שאני מנהלת עם אבא שלי כבר עשור הוא בעצם מונולוג. ומצד שני – התהליך הזה שאני עוברת בעקבות האובדן הזה לא היה יכול להתרחש אחרת. זו האמת. הייתי צריכה לאבד את אבא שלי בשביל לזכות באמא שלי מחדש. הייתי צריכה לאבד אותו בשביל להתחיל לגרד את השכבה העליונה בכל מה שדפוק בי. ולא הייתי יכולה לעשות את זה אם הוא עוד היה בחיים.

אז כן. באיזשהו מקום? אני קצת מרגישה כמו מקרדי. ואני שמחה שזה קרה עכשיו, כשאני מספיק צעירה ויכולה עוד לתקן ולא להנציח מעגלי טעות.

לא בכיתי במהלך קריאת הספר הזה – הוא לא מהספרים האלה. אבל אני מודה שהוא הגיע לידיים שלי. אני חושבת שזה אחד מהספרים החשובים שיצא לי לקרוא בהווה ובעתיד. הוא קריא להפליא, קצת כאילו עטפו לי את הגלולה המרה בסוכריית גומי כדי שאני לא ארגיש אותה מחליקה בגרון.